לפעמים אתה חושב שאתה בסדר, אתה בדיוק כמו כולם. ממשיך את חייך כרגיל, ומושלם כלפי חוץ.

אבל בפועל זה לא קורה, שאתה חוזר הביתה, המוח מתחיל לעבוד ואפילו שעות נוספות, ולא מפסיק.

אז אתה מתעלם, והולך לעבוד, עוד כסף ועוד יום של משכורת וזה לא מעניין אותך אם אתה מותש נפשית, אתה חייב להמשיך.

זה מתיש וקשה, והתקווה להיות אופטימי נוזלת.

אחרי 12 שנות לימוד שסתם עבדת וטרחת למערכת שלא תעשה כלום לגביך.

הקשה הופך להארדקור, ויש רק פתרון אחד.

שגם הוא לא בדיוק פתרון.

בהערכה גדולה לכל מי שמתמודד.