אני באמת ובתמים רוצה לאהוב את עצמי, ולא יודעת איך ולמה אני נקלעת למחשבות של שנאה עצמית. 

אני כן מכירה מאוד בתכונות חיוביות שקיימות בי.

הפער הזה בין הרצוי למצוי נראה לי מוזר. כאילו, אם אני באמת ובתמים רוצה לאהוב את עצמי, מה חוסם אותי בעצם? אולי חוסר ביטחון? 

אני מנסה להבין את עצמי, להבין מה גורם למחשבות המכאיבות האלה… אבל אולי אני יותר מנסה להבין איך "לצאת מזה", ודווקא פחות מנסה להיות שם בשביל עצמי. 

כי מה אני באמת צריכה? אולי פשוט את עצמי, שם, נוכחת, בלי שאיפות לפתור מהר את המצב.