אני במאבק מתמשך עם עצמי וזה מתיש. בסך הכל שואפת להשקיט קצת את המיינד.
המאבק מתבטא בעיקר בזה שאני פשוט שונאת את עצמי - לא יודעת למה, אבל זה המצב.
מה יקרה אם אפסיק לנסות להדוף בכוח את השנאה העצמית, ואתן לעצמי להרגיש אותה עד הסוף?
באמת לא יודעת מה יכול לקרות. אני אנסה. כי אפילו הניסיונות העדינים להפחית אותה לא עזרו לי עד כה.
אז הנה אני כאן, מוכנה להרגיש ללא פחד מגוון עצום של רגשות, כולל שנאה עצמית.
אוקיי, אז מה עכשיו? חחחח
Let the magic begin ✨️
אוקיי.
מאז ומעולם גם בתור ילד וגם בתור מבוגר הבנתי שהעולם הזה מטומטם לחלוטין. אנשים מאמינים בסיפורים לא רציונאליים שהם שכנעו עצמם שהם נכונים בין אם זה דת, זכויות אדם, קפיטליזם וכו' כאשר לכל אלה אין אחיזה במציאות והתוצאה היא בדרך כלל להרוג אנשים אחרים בלי סיבה אמיתית חוץ מעושר כלכלי.
האדם חי בעולם שבו כולם הם או עבדים או בעלי עבדים ואני לא סובל את הדינמיקה הפרועה הזאת שאנו מקבלים בכזו קלות מכיוון שכולם חיים ככה.
כל פעם שהסברתי למישהו מסביבי שזה המצב קיבלתי תשובות שונות ומשונות שכל מה שהם אמרו זה או אין לך ברירה לחיות ככה או שניסו להוציא
יש לי הרבה מאוד אידיאלים. אולי כל סוגי האידיאלים, כמעט.
איך אני יכולה לנסות לחיות בשלום עם הפער בין הרצוי למצוי? :( ולהמשיך לחתור לרצוי, אבל מבלי להיכנס ללחץ עצום כשהדברים מתקדמים באיטיות? :(
חוץ מהרעיון ומהיישום של ס ב ל נ ו ת, כמובן.
כלומר, האם יש כלים נוספים או משלימים?
חשבתי להיזכר בערך הפנימי שלי שלא תלוי בהישג כזה או אחר. וגם לתרגל נשימות עמוקות שזה אני עושה כבר באופן אוטומטי.
אנא שתפו אותי אם עולים בכםן רעיונות נוספים.
סבלנות הצילה את חיי והיא תמשיך להציל אותי ואת הנפש שלי לעד.
פיתחתי אותה במשך שנים ולא לשווא.
וגם בשלב הזה של חיי אני זקוקה לה מאוד.
כותבת זאת כמעין תזכורת לעצמי.
תבורכו. ואני ממש שמחה שאני יכולה לכתוב ולשתף כאן.
נולדתי בירושלים. שם חייתי כתינוק חצי שנה, משם אני לא זוכר כלום. אחר כך עברנו לוושינגטון בירת ארצות הברית. שם אבי עבד במכון הלאומי לבריאות. גדלתי שם בגן ילדים עם גננת שאהבה אותי והבינה את קשיי כי גם אותה נידו מהחברה, במקרה שלה כי היא שחורה. אכלנו במסעדות ז'נק פוד. היינו צופים ברחוב סומסום באנגלית בטלוויזיה. התיידדתי עם השחורים. לאמי הייתה חברה הודית.
עלינו לארץ, לרחובות. אבי התחיל לעבוד במכון וויצמן כביולוג. אחותי נולדה. אמי לימדה אותי לקרוא ולכתוב כבר בגיל שלוש. נהגתי לבוא לבקר את אבי במקום עבודתו. עברנו כמה מקומות מגורים ברחובות.
כשהיי
האישה שטיפלה בי לפני שנים אני מכבד את העובדה שלא אהבה אותי מספיק ולא רצתה לשמור אתי קשר, אבל היא באמת אישה נהדרת ומיוחדת אני שמח שהכרתי אותה ואני מאחל לה רק אושר וכל טוב בדרכה ובחייה. אני מודע לעימות בין הרגש והגבול המקצועי, וזה היה סיפור קשה אבל יפה ונהדר.
סבי היה ראשון צנחני היישוב. הוא פענח כתבי סתר בצבא ועבד כמה זמן במשטרה. במשך רוב חייו היה מושבניק וגידל פקאן ואבוקדו במשק שלו, וגם המציא ממטרות והיה נוסע כל בוקר מוקדם רחוק עד המפעל שייצר ממטרות שלו. את אשתו הכיר כמפקד שלה בצבא, וחיזר אחריה בעזרת מורס. אהב לשחק שחמט ולספר בדיחות מוזרות על הרש'לה. אשתו נולדה בארץ, אהבה לעבוד בגינה וטיילה ברוב הארץ.
אחד הבנים של סבי מצד אימא חי עם אשתו ליד בית סבי וסבתי, ועכשיו שהוריהם מתו הם מגדלים במשק זיתים ומוכרים שמן זית.
סבי מצד אבא היה קבלן, שומר מסורת וימני קיצוני ובנה לעצמו בית יקר. אהב לתת הסברי
