ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

היום כשנסעתי לעבודה פתאום התחיל לי חוסר שקט נוראי יחד עם מחשבות של "אין טעם לחיים, אני רוצה למות, אני בחיים לא אצא מהמצב הזה". אני זוכר שממש נגמרו לי האנרגיות והייתי שניה מלסגור שעון ולהודיע שאני חותך הביתה, אני זוכר גם שלא משנה מה ניסיתי כלום לא תיקן את זה, לא אוזניות ולא זובאב (אגב הבנאדם הבא שיגיד לי "צא להליכה עם מוזיקה שאתה אוהב" אני מחלע אותו, זה לא עובד יפים שלי, אין מה לעשות). 

אני לא באמת יודע ב100% איך לתאר את מה שקרה לי היום, אולי זה בגלל התרופות, העבודה שאני לא אוהב במיוחד (אני פיזית אוסף צלחות וזבל, איזה כיף לי). בקיצור מח

אין לי כוח יותר 

כבר חשבתי שהכל בסדר

אבל שוב עוד סטירה 

ואני מגלה את מה שהמציאות הסתירה

שלאף אחד לא אכפת ממני יותר

כולם רוצים שאשב בשקט ואוותר 

אז אני שוב בוכה מתחת לשמיכה

מייבבת ומחניקה עוד צווחה 

כבר חשבתי שהכל בסדר

ואז גיליתי שאני לא חלק מהעדר

שמאחורי הגב שלי מדברים

אותם אנשים שכשהם מסתכלים

ולתוך העיניים שלי מביטים הם עם חיוך על הפנים

והם אומרים שאני מוזרה

ושאני חייבת עזרה

ושאני מסכנה

ויש לי עוד מלא דוגמאות

אבל כבר נגמרו הדמעות

ועכשיו תורו של הדם

שיזלוג לי מהיד ממש כמותן

• <bottom>

אין לי כוח כבר. 

זה מרגיש כאילו זכיתי בלוטו שהפרס בו הוא סבל.

בפעם הראשונה שחתכתי, הייתי באיזור גיל 9 / 10.
זה הרגיש טוב.

זה הרגיש כמו לתת למישהו את מה שמגיע לו.

בגלל שזה מה שזה היה.

לאחרונה אני מנסה עוד דברים.

סכינים, מקלות, ציפורניים, קיסמים.

עד עכשיו תפסו אותי פעמיים.

צעקו עליי.

גרמו לי להבטיח שזה לא יקרה שוב.

התנצלתי בטח 20 פעם.

היום הם גילו.

(סיפור ארוך)

ופתאום אני שברירית.

פתאום הם זהירים לידי.

פתאום אני הילדה המהממת שהם אוהבים כל-כך.

מעניין למה... (ציניות)

אני עברתי תאונת דרכים קשה באופנוע ועברתי ניתוח גדול בגב ועוד מלא דברים קטנים כמו עצם בריח שבורה ודימום מוחי בהתחלה שאישפזו אותי  התעוררתי אחרי שבועיים בערך בבית חולים,  ומאז עברו כמעט שלושה חודשים ואני עכשיו חי בדירה שרוצים לפנות אותי ממנה עם אמא שלי שהיא מבוגרת מאוד ומטפלת בי כי אני לא יכול לזוז  

והכול נהרס לי בחיים הייתי בחור חזק שמתאמן כמעט כול יום הייתי עובד בתור שליח ועושה כסף טוב הייה לי בתחושה שלי הכול ועכשיו אני ירדתי בערך 15 קילו מאז התאונה כי אני לא זז ואין לי פרנסה יותר , ואני אומנם לפני גיל  30 ואולי יש לי עוד חיים לפניי א

אני מגיע לעבוד באולם אירועים, נוסע שעה וחצי ופתאום המנהלת דופקת לי "אתה צריך להוציא את העגילים מפה, זה אירוע של חרדים וזה לא מתאים". פעם ראשונה שאי פעם מבקשים ממני להוציא את העגילים שלי, כשעבדתי בנתב"ג לא ביקשו ממני להוציא אותם. 

קיצר הוצאתי כי אין לי כוח להתחיל לריב גם עם המנהלת של המלצרים וגם עם המנהלת שלי מהכוח אדם, כ*שילירבאק ערס, פעם אחרונה שאני בא לעבוד פה אין לי כוח, במקום ללמוד ליואל גבע זה מה שאני עושה עם החיים שלי, איףףףף.