L ryuzaki

בקיצור נכשלתי במבחן במתמטיקה, זה מבחן שלמדתי אליו המון ו וואלה באמת שזה היה חרא דבר, במקרה קיבלתי את הידיעה הזאת בזמן פגישה עם המטפלת והיא פתאום דופקת לי: "המציאות מדייקת אותך וזה בסדר שלא תהיה רופא. אולי תלך ללמוד רפואה סינית? או תואר בפילוסופיה במכללת תל זיבי?" אין משפט שאני שונא יותר מ"המציאות מדייקת אותך", אז מה אם נכשלתי במבחן אחד? מבחן שבו קפצתי מ3 יחל בתיכון ל5 (יואל גבע מתכננים להוריד אותי לקורס של 4 יחל בנתיים) זה אומר שאני לא אהיה רופא? 

זה כמו שאני אגיד למישהי בטיפולי פוריות: "המציאות מדייקת אותך, זה בסדר שלא תהיי אמא, לכי

חזרתי הביתה שלשום אחרי שבועיים שביליתי אצל האקס שלי, אמא שלי התגעגעה אלי ולא עשתה דרמות מזה שנעלמתי לשבועיים שזה כבר מעולה, התחלתי מכינה לבגרות 5 יחל במתמטיקה של יואל גבע מה שאומר שסוף סוף התחלתי באופן רשמי את התהליך הארוך והמייגע של להפוך להיות רופא, זה יהיה סופר קשה ומלא עבודה אבל אני יודע מה זה לעבוד קשה ואני לא מפחד מזה כי אני לא איזה מדושן עונג שלא עבד יום אחד בחיים שלו.

הצלחתי לחסוך 6000 שקל, אני מרגיש שסוף סוף יש לי סיבה לחיות אפילו שהמעבר מלהיות סטודנט לאמנות עם עגילים בפנים ללהשלים בגרויות בשביל להתקבל לרפואה הוא די אבסורדי

אתמול אמא שלי שלחה בקבוצה של המשפחה תמונה של איזו שמלה שהיא הזמינה בשיין והתלוננה שהיא לא תלבש אותה כי היא נראית בה שמנה (יש לה המון אובססיות סביב השמנה והגוף שלה יחד עם שאר הבנות במשפחה, אני מדבר ברמה של ניתוחים פלסטיים וכדומה, אני יכול לחפור פה על זה עד מוצ"ש). בגלל שכבר הייתי מחוץ לבית ולא דיברנו כבר כמה ימים הגבתי לה בצחוק בשביל לשבור את הקרח: "תביאי את זה לי, יהיה מעניין" והיא הגיבה לי "כבר היית במסיבה, אין לך צורך בלבוש חגיגי" אז הזכרתי לה שבסך הכל היה מדובר במסיבת יום הולדת של אחיינית שלי למחצה שהיא בת 10. מפה לשם הסרוויס של הא

הייתי ביום הולדת של אחיינית שלי, היא שמה לי קילו קרם לחות על השיער ושרה לי "לכו לסנטר" אני לא הייתי בגיל עשר כבר 13 שנה אבל כנראה שזה השיט שמלהיב אותן, אבל מעבר לזה היה מאוד נחמד, פגשתי גם את האחיינית החדשה שלי שהיא תיכף בת חצי שנה, אני מאוד אוהב תינוקות ושמח לראות אותם. 

היום היה תורי לשלם על הקניות לבית אפילו שכרגע אני לא נמצא בו, העברתי לאמא שלי 1000 שקל בביט שהיא ראתה ולא אישרה, יש לי איזו תקווה בלב שהיא לא תאשר ולא תנסה לדבר איתי כרגע, אני יודע שאני יוצא מניאק וזבל אבל אני כבר יומיים סובל פיזית מכאב ראש וקשיי שינה חמורים מהרגיל

שלשום סיפרתי לאמא שלי שאני מתכנן להגיע ליום הולדת של אחיינית שלי בת 10 (אבא שלה הוא אחי למחצה, אנחנו חולקים את אותו אבא). והיא מאוד נעלבה מזה כי היא חשבה שהיא לא הוזמנה ושאני "בוגד" בה בכך שאני הולך, היא התחילה לבכות לאח שלי (לא למחצה שגר איתי בבית) על כמה שהיא "עושה בשבילנו הכל וזאת התודה שהיא מקבלת", שזה מעניין כי אחרי שהיא גילתה שהלכתי לבד למיון פסיכיאטרי בבאר יעקוב היא דפקה לי מכות, קיללה אותי והעיפה אותי מהבית כי היא חשבה ש"יאשפזו אותי בכפיה" אבל זה סיפור ליום אחר. אחרי בירור עם אחי למחצה מסתבר שהיא דווקא *כן* הוזמנה, לא שהיא בכל

קצת רקע: אני עובד כבר חצי שנה בתור מלצר באולם אירועים בתל אביב, לא העבודה שחלמתי עליה אבל העבודה הזאת היא ביי פאר הכי טובה שהייתה לי מבחינת תנאים ושכר אז אין לי שום סיבה לעזוב אותה כרגע.

לפני כמה שבועות קיבלתי התקף דיכאון באמצע חתונה, כנראה בגלל שהמוח שלי עוד לא התרגל ב100% לתרופות שאני לוקח ועוד כל מני דברים. הלכתי לפנות כוסות בשטיפת כלים כשפתאום הבחנתי בחתיכת זכוכית שבורה והתחילו לעלות לי מחשבות על להכנס רגע לשירותים ולעשות עם החתיכת זכוכית הזאת דברים שהשתיקה יפה להם.

אמרתי לעצמי שאני לא חוזר להרגלים הרסניים כל כך מהר, אני אעשה עו

היום כשנסעתי לעבודה פתאום התחיל לי חוסר שקט נוראי יחד עם מחשבות של "אין טעם לחיים, אני רוצה למות, אני בחיים לא אצא מהמצב הזה". אני זוכר שממש נגמרו לי האנרגיות והייתי שניה מלסגור שעון ולהודיע שאני חותך הביתה, אני זוכר גם שלא משנה מה ניסיתי כלום לא תיקן את זה, לא אוזניות ולא זובאב (אגב הבנאדם הבא שיגיד לי "צא להליכה עם מוזיקה שאתה אוהב" אני מחלע אותו, זה לא עובד יפים שלי, אין מה לעשות). 

אני לא באמת יודע ב100% איך לתאר את מה שקרה לי היום, אולי זה בגלל התרופות, העבודה שאני לא אוהב במיוחד (אני פיזית אוסף צלחות וזבל, איזה כיף לי). בקיצור מח

אני מגיע לעבוד באולם אירועים, נוסע שעה וחצי ופתאום המנהלת דופקת לי "אתה צריך להוציא את העגילים מפה, זה אירוע של חרדים וזה לא מתאים". פעם ראשונה שאי פעם מבקשים ממני להוציא את העגילים שלי, כשעבדתי בנתב"ג לא ביקשו ממני להוציא אותם. 

קיצר הוצאתי כי אין לי כוח להתחיל לריב גם עם המנהלת של המלצרים וגם עם המנהלת שלי מהכוח אדם, כ*שילירבאק ערס, פעם אחרונה שאני בא לעבוד פה אין לי כוח, במקום ללמוד ליואל גבע זה מה שאני עושה עם החיים שלי, איףףףף.

לפני כמה ימים הלכתי לעבוד בהוסטל של אוטיסטים בתפקוד נמוך, אני עובד בכל מני הוסטלים באיזור המרכז בתור עבודות מזדמנות של כוח אדם ואני באמת אוהב את העבודה הזאת שזה לא משהו שאני יכול להגיד על 99% מהעבודות הקודמות שעשיתי בחיים שלי, אני גם במקרה מתכנן גם להפוך להיות רופא ומשלים בקרוב בגרויות ופסיכומטרי.

היום המנהלת שלי מהכוח אדם שלחה לי הודעה שבה רשום שאחת העובדות בהוסטל התלוננה שאני אמרתי לאחד הדיירים "אם לא היית אוטיסט הייתי מרביץ לך", דבר שלא היה ולא נברא, אני בעצמי מטופל פסיכיאטרי ובחיים שלי לא הייתי אומר דבר כל כך מזעזע למתמודד נפש אחר

אני (23) והאקס (37) נפרדנו שלשום, אני החלטתי לסיים את הקשר אחרי ארבע שנים כי שנינו הבנו שאנחנו פשוט לא מתאימים ושתי אנשים שונים לגמרי.

אני גם מרגיש שהוא לא באמת הבין את מה שאני מתמודד איתו כמו חרדות קשות ודחפים לפגיעה עצמית כי פשוט זה נראה כאילו אין לו רגשות, הוא גם אמר לי הרבה דברים שערוריתיים כמו שאני בחיים לא אהיה רופא ועוד כל מני כאלה אבל עזבו, לא נכנס לזה, אין לי כוח. 

בכל מקרה הוא שלח לי הודעה שהוא מתגעגע אלי, גם אני די מתגעגע אליו. עכשיו אני מתחיל להבין שהוא באמת אהב אותי וראה בי מעבר לגוף שהוא יכול לז**ן ואני מרגיש רע, אני לא מע

היום עלו לי שוב פעם דחפים לחת1ך את עצמי, לא הייתה סיבה מיוחדת מדי וכמובן שלא עשיתי את זה כבר חודש let alone היום אבל הפעם זה היה ממש חזק שזה פשוט הוציא ממני את החשק לעשות דברים.

אני סובל מהרבה חרדה חברתית בזמן האחרון, אני מפחד לצאת מהבית כי אולי אני מביך את עצמי עם איך שאני נראה, אני בן 23 עוד מעט, נראה הרבה פחות עם זיפים פאתטיים במקום שיגדל לי זקן נורמלי (לא יודע אם זה קשור לכמויות טסטוסטרון שאני לוקח או לזה שאני פולני ואף אחד במשפחה שלי לא נראה כמו הזקן מהיו היה) אבל כבר היו לי מקרים שהטרידו אותי ערסים ברחוב או בעבודה, ירקו עלי בטענה

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני יותר משבועיים כשהלכתי לעבוד בהוסטל של מתמודדי נפש, פגשתי שמה מישהי שלצורך העניין נקרא לה "א' שם בדוי", לא' שם בדוי כנראה יש סכיזופרניה או משהו בסגנון הזה (אני גם לא בדיוק שואל אנשים מה יש להם כי זה לא ענייני).

אבל היה ברור שיש לה כל מני מחשבות שווא והיא סיפרה לי שבבית חולים או בהוסטל אחר הזריקו לה כלבת אז הסברתי לה שאם באמת הייתה לה כלבת היא כבר מזמן הייתה מתה ומי שבאמת צריך לדאוג מכלבת זה ילד בן 8 שגר בשכונת פחונים בהודו ולא היא.

אבל עכשיו אני חושב על זה שאדם עם חיבור לקוי למציאות לא בדיוק ישתכנע מהסברים לוג