ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

הנה שוב פעם לא משנה מה קורה ההורים שלי שוב מאשימים אותי שוב ישר שופטים ישר מתלהמים ולא שומעים את הצד השני ( אני הצודק פה ) עוד מקרה שרק מחזק לי את התחושה שהם לא שמים עליי ועוד מקרה שמחזק לי את תחושת הבדידות ואחרי זה הם תוהים לעצמם למה אני לא משתף אותם בכלום ולמה אין לנו קשר חזק כמה פעמים הם אמרו שהם מתביישים בי אני לא יודע

הייתי ביום הולדת של אחיינית שלי, היא שמה לי קילו קרם לחות על השיער ושרה לי "לכו לסנטר" אני לא הייתי בגיל עשר כבר 13 שנה אבל כנראה שזה השיט שמלהיב אותן, אבל מעבר לזה היה מאוד נחמד, פגשתי גם את האחיינית החדשה שלי שהיא תיכף בת חצי שנה, אני מאוד אוהב תינוקות ושמח לראות אותם. 

היום היה תורי לשלם על הקניות לבית אפילו שכרגע אני לא נמצא בו, העברתי לאמא שלי 1000 שקל בביט שהיא ראתה ולא אישרה, יש לי איזו תקווה בלב שהיא לא תאשר ולא תנסה לדבר איתי כרגע, אני יודע שאני יוצא מניאק וזבל אבל אני כבר יומיים סובל פיזית מכאב ראש וקשיי שינה חמורים מהרגיל

אני מאתגרת את עצמי יותר מדי כבר 

מביאה את עצמי עד הקצה 

ואני מותשת 

מאוד 

והמחשבות השליליות מתגברות 

ואני בוכה 

ולא מוצאת גישה 

או פתח 

לתפילות 

אז בסוף נסוגה מהן 

כי החיפוש הזה מעייף אותי 

ודורש ממני מאמצים גדולים 

אז מבקשת 

שלפחות החיפוש הזה לא יעייף 

שלפחות החיפוש הזה לא ידרוש מאמצים 

בכלל בכלל בכלל 

לפחות לא עכשיו 

אני מאמינה שזה אפשרי 

ושאני אמצא גישה 

ופתח 

לתפילות

איך אפשר להמשיך לתת אימון באנשים כשהאנשים הכי קרובים אלי בגדו באימון שנתתי בהם?????  

איזה באסה זה להיות נער בלי חברים כאילו אנשים מבוגרים אומרים שזאת התקופה הכי יפה שלהם ואני ההפך הגמור אני מרגיש שפספסתי את ההזדמנות להיות נער כי תכלס מה עשיתי אין לי שום חוויות אין לי שום זכרונות חוץ מכמה שהיה לי רע ועדיין רע לי שאין לי חברים קיצור זה ממש מבאס וכואב לדעת שכולם בגיל שלך נהנים וכל אחד כזה יש לו למה לקום מהמיטה 4 בלילה וסתם כואב לי כי אני כבר בן 18 תכף מתגייס וכאילו עוד מעט אני כבר נחשב בוגר ולא נהנתי לא חוויתי כלום בתור נער בתור ילד מרגיש תחושת פספוס אדירה ואני לא יודע איך אני אצא מזה זה ממש כואב לי גם ככה אני מרגיש רע ו

שלשום סיפרתי לאמא שלי שאני מתכנן להגיע ליום הולדת של אחיינית שלי בת 10 (אבא שלה הוא אחי למחצה, אנחנו חולקים את אותו אבא). והיא מאוד נעלבה מזה כי היא חשבה שהיא לא הוזמנה ושאני "בוגד" בה בכך שאני הולך, היא התחילה לבכות לאח שלי (לא למחצה שגר איתי בבית) על כמה שהיא "עושה בשבילנו הכל וזאת התודה שהיא מקבלת", שזה מעניין כי אחרי שהיא גילתה שהלכתי לבד למיון פסיכיאטרי בבאר יעקוב היא דפקה לי מכות, קיללה אותי והעיפה אותי מהבית כי היא חשבה ש"יאשפזו אותי בכפיה" אבל זה סיפור ליום אחר. אחרי בירור עם אחי למחצה מסתבר שהיא דווקא *כן* הוזמנה, לא שהיא בכל

המצב שלי לפעמים ממש מקשה עליי אפילו לקום לאכול לצחצח שיניים ובכללי לקום מהמיטה אני מרגיש ממש עייף ומותש ואין משהו או מישהו שירים אותי או יבין אותי אני ממש מותש ומקווה לטוב

שמתי לב שאני סובל מניתוק רגשי ממושך כבר לפחות שנה וחצי, אחרי תקופה של חרדה ובגידה באמון שלי מצד אנשים מסוימים, יש בסיפור גם אלמנטים של הלקאה עצמית, בעיקרון זה מרגיש כאילו אתה מחזיק מלא דברים בפנים ומרוב שזה דחוס זה יכול להתפוצץ בכל רגע, אבל בגלל שזה דחוס אני לא יודע איך להרגיש את זה כבר

היי אני בן 18 תאמת שכואב לי לרשום את זה אבל אין לי חברים אין לי חברים כבר הרבה שנים אין לי עם מי לדבר כואב לי הלב לדעת שכולם בגילי נהנים צוחקים טסים לחול לאילת וכו כמובן מי שאין לו או לא היה לו חברים יודע מה זה להיות לבד ביום העצמאות ביום הולדת ( לא חגגתי מעולם יום הולדת ) ביום כיפור ובכל מיני דברים שמדגישים לך את העובדה שאתה פשוט לבד ואני לפחות מרגיש אפס שנכשלתי הקשר שלי עם המשפחה שלי קצת כואב מעולם לא היה אצלנו בבית שיתוף רגשות מעולם לא סיפרתי משהו שקרה או קורה להורים שלי תמיד הייתי שומר לעצמי ולא בגלל שאני כזה אלא בגלל שהם גרמו לי

אני בן 16 עברתי חמישה מסגרות אני בפנימייה עכשיו אחרי ששנה אני לא חוזר הביתה מרגיש שהחיים לוחצים עליי ומביאים אותי לקצה אין לי הורים או אחים שיתמכו בי מרגיש שאני סוחב הכל בעצמי

איך יודעים מתי כדאי לפנות לעזרה ולא להתמודד לבד?

אני מרגיש שאני מתמודד עם משהו שגדול עליי אני מנסה להתגבר אני מנסה להיות אופטימי אבל קשה לי אין לי אנרגיות כבר אני עייף לכל אורך היום אני לא מצליח לעשות פעולות בסיסיות כי אין לי אין לי כוחות וזה שאין לי עם מי לדבר איתו רק מקשה עליי אני מקווה שזה ישתפר כי ממש נמאס לי אני סוחב את כל זה שנים ולפעמים מרגיש לי שזה רק מתעצם וזה מכניס אותי עוד יותר עמוק לבור ההרגשה ששום דבר לא השתנה ושום דבר לא השתפר