בס"ד
הלב שבור לא יודע איך לספר לחברה ואנשים שרוצים לעזור לי את מה שיושב על הלב
רוצה לצעוק הצילו
לפני כמה זמן היה לי ניסיון שלא צלח
אם רק משהו היה מצליח לקרוא את המחשבות שלי ולתת לי תשובות לשאלות המצב רוח היה רגוע יותר
חלום שלי לשיר ולארגן ערבי שירה וגם להתחתן מתי שהוא
האם זה אפשרי?
-1780778024-50x50.jpeg)
אני נואשת מעצמי אני חסרת כח הצלחתי להוציא מהמורה שלי אישור לא לבוא מחר לתיכון אמרתי לה שיש לי סחרחורות ואין לי כח ללימודים יותר יאללה האריכו לנו את התיכון עד השביעי לשביעי ויש לי עוד שני בגרויות ואני ממש מנסה לעבור אותן בשיניים וזה גומר עליי אין לי כח יותר לא לחיים ולא ללימודים וגם ילדה הטרידה אותי השבוע בפנימיה היא נגעה לי בתחת ואמרה לי עכשיו תגידי שאני מטרידה אותך והיא עושה את זה המון תופסת לי שם וגם היא ממש מעיקה אוף למה נועדתי אם כולם מתנהגים כך כל אחד ברוע שלו באמת שאני עייפה מהחיים ואין לי כח לכלום אני מנסה לעודד את עצמי ונופלת
עברתי אונס נפשי ופיזי על ידי בעלה של אחותי מגיל 14 עד לפני שנה וחצי )23( , כשכל זה התחיל נולדה להם ילדה שגידלתי ואהבתי יותר מכל דבר בחיים, אנחנו לא בקשר היום ואני מרגישה שאני רוצה פשוט למות, אני לא מסוגלת לשאת את הכאב והגעגוע אני לא רוצה לחיות
אני אחרי תאונת דרכים קשה , ששינתה לי הכול , איבדתי המון דברים שמילאו אותי יום יום, אם זה התעסוקה ולהתפרנס בכבוד , הייתי בכושר ממש טוב , והייתי רוכב על אופנועים המון שנים עד שקרתה התאונה , ואני מרגיש שאיבדתי את מי שאני , שאני לא מזהה את החיים, ובין כול הסבל הפיזי לנפשי מה שקשה מאוד זה שאין לי עם מי לדבר כמעט , אין לי ממש משפחה , וחברים גם לא ממש בגלל שיש לי פוסט טראומה עקב דברים שעברתי בילדות עוד מלפני התאונה חייתי דיי בודד , אבל בגלל העבודה בתור שליח, ולפעמים הייתי במערכות יחסית , אז כן הייה לי משהו , ומאז התאונה אני גם לא עובד וגם ל
אין לי כוח יותר
כבר חשבתי שהכל בסדר
אבל שוב עוד סטירה
ואני מגלה את מה שהמציאות הסתירה
שלאף אחד לא אכפת ממני יותר
כולם רוצים שאשב בשקט ואוותר
אז אני שוב בוכה מתחת לשמיכה
מייבבת ומחניקה עוד צווחה
כבר חשבתי שהכל בסדר
ואז גיליתי שאני לא חלק מהעדר
שמאחורי הגב שלי מדברים
אותם אנשים שכשהם מסתכלים
ולתוך העיניים שלי מביטים הם עם חיוך על הפנים
והם אומרים שאני מוזרה
ושאני חייבת עזרה
ושאני מסכנה
ויש לי עוד מלא דוגמאות
אבל כבר נגמרו הדמעות
ועכשיו תורו של הדם
שיזלוג לי מהיד ממש כמותן
אני רוצה להתאבד אבל כל פעם שאני חושבת על זה אני שאנת את עצמי יותר על זה ומרגישה אגוייסטית
היום כשנסעתי לעבודה פתאום התחיל לי חוסר שקט נוראי יחד עם מחשבות של "אין טעם לחיים, אני רוצה למות, אני בחיים לא אצא מהמצב הזה". אני זוכר שממש נגמרו לי האנרגיות והייתי שניה מלסגור שעון ולהודיע שאני חותך הביתה, אני זוכר גם שלא משנה מה ניסיתי כלום לא תיקן את זה, לא אוזניות ולא זובאב (אגב הבנאדם הבא שיגיד לי "צא להליכה עם מוזיקה שאתה אוהב" אני מחלע אותו, זה לא עובד יפים שלי, אין מה לעשות).
אני לא באמת יודע ב100% איך לתאר את מה שקרה לי היום, אולי זה בגלל התרופות, העבודה שאני לא אוהב במיוחד (אני פיזית אוסף צלחות וזבל, איזה כיף לי). בקיצור מח
אין לי כוח כבר.
זה מרגיש כאילו זכיתי בלוטו שהפרס בו הוא סבל.
בפעם הראשונה שחתכתי, הייתי באיזור גיל 9 / 10.
זה הרגיש טוב.
זה הרגיש כמו לתת למישהו את מה שמגיע לו.
בגלל שזה מה שזה היה.
לאחרונה אני מנסה עוד דברים.
סכינים, מקלות, ציפורניים, קיסמים.
עד עכשיו תפסו אותי פעמיים.
צעקו עליי.
גרמו לי להבטיח שזה לא יקרה שוב.
התנצלתי בטח 20 פעם.
היום הם גילו.
(סיפור ארוך)
ופתאום אני שברירית.
פתאום הם זהירים לידי.
פתאום אני הילדה המהממת שהם אוהבים כל-כך.
מעניין למה... (ציניות)
