רותי,

רציתי לכתוב לך שיר,

שיסביר את רצוני הלא מזהיר.

אך… הוא נעלם.

טוב, לא סופית, ולא מוחלט,

אבל הוא מתהלך לאט.

אני ילדה הפכפכית,

משתנה ברגע רגשית,

לא בטוחה שזה לא יחזור,

אז אני רוצה לדבר שיעזור,

שלא יחזור…

 יצאתי לקבל השראה,

לכתוב על כל הרע,

שעשיתי,

שיצרתי,

שפגעתי,

שנפגעתי.

לכתוב על הרגעים,

שבאו דברים חדשים,

לא מוכרים,

זרים.

על מה שעומד מאחור,

על מה שגרם לכפור,

לרצונות,

להגיע, לנבור,

בנפש שלי,

שגם ככה שבורה אצלי.

אך אין בי אומץ,

אפילו לא קומץ,

להביט בזה ישר,

ולהשאיר את הלב מאושר,

שר.

אז אולי השיר הבא,

ידבר על מה שבא.

להתראות ב