יש מישהי בחיים שלי שאני מכירה ואוהבת, שאני חווה אותה כאילו היא אני, כמעט. 

כשהיא מחייכת – גם אני מחייכת… 

וכשהיא עצובה – אני ממש מבינה, וגם אני עצובה. 

וזה בלשון המעטה ובניסוח מתוק. 

… 

ובעצם, זאת לא רק מישהי אחת בחיי. יש עוד כמה. ולצערי, אני באמת לא יודעת אם יש משהו שאני יכולה לנסות לעשות כדי לשמור על הנפש שלי, חוץ מלהתרחק. 

אני אציין שההזדהות הטוטאלית הזאת היא נטייה טבעית של הנפש שלי ואני לא יכולה סתם כך לסגת ממנה, אז אם יש תגובה שאתם מעוניינים לכתוב לשיתוף הזה, בבקשה תנסו להבין את המקום שממנו אני באה, ואם אי אפשר להבין אותו אז לפ