רוח רפאים...

Noa · 2010-08-09T23:21:17+03:00

שלום לך, זו אני, זו שבתוכך... אל תיבהלי, לא תמיד הייתי רוח רפאים. עכשיו, כשהגעת לגיל 23 ואת מתחילה להחליט את החלטותייך בעצמך (למען האמת מאז ומתמיד החלטת בעצמך) מגיע לך לדעת. נולדתי כמוך בבית חולים "העמק", אבא ואמא היו נרגשים שקיבלו אותי מהאחות המיילדת, בבית שלנו חיכו לי ערימת בגדים חדשה וחדר ורדרד ונוצץ שחיכה רק לך ולי, עם וילונות ורודים משובצים לבן ושלל ריהוט מופתי. דיברתי הרבה לפני שכל הילדים מתחילים לדבר, הלכתי הרבה לפני שכל הילדים מתחילים ללכת ובביה"ס הוצאתי ציונים בשמיים, לא כמו רוב הילדים הממוצעים,אני תמיד הייתי למעלה, בטופ. בין לבין גם קפצתי שתי כיתות ועד מהרה שקעתי לתוך הנישה הזו - של הילדה המוצלחת. ציוני היו הכי גבוהים שניתן לשאוף, ניגנתי על חליל צד, קלרינט ופסנתר, שרתי והופעתי בכל טקס אפשרי, נדדתי בכל יום לחוג העשרה אחר וכו'. כל המשפחה, השכנים, המורים ידעו שלמשפחת XXX יש ילדה מוצלחת, ואף פעם אין בעצם גבול להצלחות שאפשר להשיג: הצלחות בלימודים, הצלחות עם חברים, הצלחות בנגינה, הצלחות בכתיבה. כתבתי מה שהמורים רצו לקרוא, אמרתי מה שההורים רצו לשמוע, הייתי במעין לופ ולא יכולתי לצאת מזה. הייתי מכורה לריצוי של אנשים. לצאת עם חבר'ה לא מגניבים? לחרוג ממידה 36 בג'ינס? בחלומות. שלטתי ברעבוני כמו שההתמכרות שלטה בי. בהמשך התגייסתי כמובן לתפקיד בכיר ו"נחשב", שהרחיב את החיוך על פני אבא ואמא כמה דרגות יותר. ועכשיו אני רזה (?), חכמה (ודאי לא כמו בעבר), אהודה (לא במימדים של פעם), כולם רוצים להיות כמוני, גם את. חוץ ממני. מי שיש לו הכל אין לו בעצם כלום. אין לו כשלונות, אין לו ניסיון, אין לו תקופות קשות שמחזקות אותו וגורמות לו להיות אדם טוב יותר. וזו אינה מהות החיים בעצם? לחספס את נפשנו, ללטש אותנו, עד שנהיה חלקים כמו "יהלום". הרי כל דמעה שנושרת רק מלטשת אותנו עד שאנו נהיים חלקים ובוהקים. הלוואי. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי ליפול. זה לא קל להיות סופרמן, בטח לא בגיל 23. אני חיה בשביל להרשים. אין מכאן יציאה. אני לכודה. אי אפשר להתחמק מהזמזום הטורדני שמתנגן בראש כל פעם שרואים הזדמנות להצליח, להצטיין. את הברק שמופיע בעיניים. אז היום, בגיל 23 אני רוח רפאים. כולם רואים אותי אבל אף אחד לא מצליח לגעת בי. מבחוץ אני מהבהבת ובורקת, מבפנים אני ריקה וכבויה. אנשים רבים מתלוננים על הקשיים שהחיים מערימים לפניהם, אבל אני חולה במחלה שאני מתביישת לספר עליה, כי אסור לסבול ממנה. מחלת השלמות. אני כבר רוח רפאים אבודה, אבל את אל תתני לחיים ולסביבה להפוך אותך לחלולה כמוני. תרקדי לפעמים בעיניים עצומות, כאילו אף אחד לא רואה. תגידי לפעמים שטויות, תעשי לעצמך פדיחות. תגידי את מה שאת חושבת, אל תחשבי את מה שאחרים אומרים. את לא מוזרה, את מיוחדת, יפיפייה. מי ייתן ופסגת ההצלחה שלך תהיה גבוהה מספיק, שגם תזיעי בדרך אליה. תשנאי, תתאכזבי, תבכי, תזיעי, תהיי על סף ייאוש. רק כך תוכלי באמת לאהוב, לצחוק, ליהנות, לרקוד בעיניים עצומות. הברכה החשובה מכולן שאוכל לתת לך היא שיבוא יום ותצמחי להיות אדם שאת עצמך היית אוהבת. בהצלחה בדרך, ממני נפשך, רוח רפאים.