טירוף.. - כמוני

אף אחד לא רואה · 2014-12-15T22:53:08+02:00

יש המפנים את כעסם וכאבם כלפיי האחר, זהו פשע, כמו רצח או אונס או כל תקיפה אחרת. אך יש המפנים את הכאב והכעס כלפיי עצמם, בשקט בשקט בלי שאיש מרגיש, הם פוצעים, מרעיבים, שורפים ומענים את עצמם. מפחיד לחשוב איזה אדם נוראי ואכזר הייתי אם הייתי מפנה את כל האגרסיביות שלי כלפיי העולם. זה יכול היה להיות אפילו מסוכן. אז במקום זה, אני בוחרת בעצמי. אבל מסתבר שעצמי הוא אויב שלא קל להביס. הרי כבר הייתי שם, כבר ניסיתי. היו קרבות קשים ומדממים. ניסיתי בכל כוחי להעלים את האויב. לפעמים מרגיש כאילו לא ניסיתי מספיק אבל עכשיו צריך רגע לנסות להתאפק ולתת צ׳אנס לאויב, וזה קשה. הו, כמה שזה קשה. ואין איך לנקות את הלכלוך, מקלחות ארוכות לא מצליחות. וגם צריך לחסוך במים. אז אני פשוט יושבת בשקט ומחכה. למה? אני לא בדיוק יודעת. מחכה שזה ירגע...שהרעש בגוף בלב ובראש יהפוך כבר לשקט. שיפנו את הפצועים לקבל טיפול מתאים ושיקברו את המתים כדי שינוחו על משכבם בשלום ויתנו גם לי לנוח. אם בוכים הדמעות גם מקלות וקצת מנקות, מטשטשות את המציאות שרואות העיניים. אבל איך מטשטשים את המציאות שהלב רואה גם כשהעיניים עצומות? הורסים! והנה זה שוב מתעורר, המפלצת רעבה וצריך להאכיל אותה מהר. היא אוהבת בעיקר דם עצמות וחתכים פעורים לראווה. היא אוהבת ראש מסתובב ובטן רעבה. היא לא אוהבת את השמות שנותנים לה היא מעדיפה להיות פשוט מפלצת ללא הגדרות. לפעמים היא הופכת לילדה קטנה כדי שלא יראו שהיא מפלצת. והילדה עומדת ומסתכלת חסרת אונים. צועקת ושורטת תחת אותה הסוואה. הצעקות לא מגיעות לאף אחד. לא חודרת דרך מסך העולם. והצעקות הופכות אילמות. דממה. נאלצת לחזור לתפקוד מלא. היא הרי אלופה בלתפקד. אבל מבפנים...ששש, בשקט בשקט בלי שאיש ירגיש.