אין לי כוח לכלום

לא מוצאת שם משתמש · 2015-01-18T23:15:31+02:00

כתבתי פה בעבר והיום עשיתי חיפוש בגוגל למילם" אין ליל כוח לתפקד" והגעתי לפוסט שכתבתי פה לפני איזה שנתיים וחצי. מאז דווקא תפקדתי, הייתי קרובה לפסגה.. אבל תמיד נתתי רק 10% ממה שאני יכולה. עכשיו אני שוב בדאון. הפסקתי את הטיפול שדווקא עזר לי בגלל שכלכלית לא יכולתי לשלם.. ואני מוצאת את עצמי כעת בדירה בלי יכולת לתפקד. אני ישנה בלי הפסקה והשעות שלי הפוכות לגמרי (ככה זה תמיד אבל עכשיו עוד יותר גרוע) ואני מרגישה שהציפרקלס כבר לא עוזר לי. אולי זה בגלל שאני לא מצליחה לקחת אותו בשעות קבועות כמו אנטיביוטיקה. אני מפחדת שההשפעה שלו חדלה מלהשפיע עלי. בגלל התנודות שלי בשינה שהן מטורפות יוצא לי לפספס לפעמים את נטילת הכדור - לדוגמא בסופי שבוע אני ישנה מיום חמישי עד שבת בבוקר ברצף ושוכחת לקחת את זה ויוצא שכרגע אין לזה השפעה עליי. מצד שני, גם לריטלינים למינהם אין השפעה עלי. כאילו שנעשיתי חסינה להכל. הריטלין רק נותן לי תחושה טובה ברגע שהוא מתחיל לפעול, אבל היא פגה. בנוסף לכל, אני תמיד מתרכזת במשהו שולי ולא חשוב במקום במה שאני צריכה. אני מרגישה שכל השנתיים וחצי האלו (מאז שכתבתי פה) הייתי במשא להגשמה עצמית ושמצאתי את עצמי שוב באותו בור. יש לי שתי שאלות בעצם: 1. האם אפשר לעשות בדיקה כדי לדעת אם הצליפרלקס הפסיק להשפיע עלי כמו שעושים עם אנטיביוטיקה? 2. אני רוצה לתבוע את אבא שלי על הילדות שלי ואין לי כוחות נפש לעשות את זה. כרגע אמא שלי אמרה לי לעשות איזה עבודה בעיצוב בשבילו ואני שוב פעם מתכחשת לכל מה שעברתי (הפסיכולוג שלי אמר לי שאני הייתי בשואה שאף אחד לא ראה ולא שמע כי הייתי לבד בתוכה) והיום אני בת שלושים ואני רוצה לתבוע אותו ואין לי כוחות לזה. חושבת שרק אם מישהו יבוא אלי ויכריח אותי אני אעשה את זה. 3. הייתי רוצה לעזור לילדים כדי למנוע מהם לסבול כפי שאני סבלתי, אבל אני אבל אני יודעת שלא יתנו לי להיכנס לבית ספר ולדבר עם ילדים. יש לי חברה שהיא פסיכולוגית והבנתי ממנה שקשה לאבחן ילדים שסובלים מהתעללות מהסיבות הבאות: שהמורה צריכה לדווח לפסיכולוגיות החינוכיות איזה ילדים לדעתה נמצאים בסיכון ואז הפסיכולוגלית צריכה לדבר עם הילד, אבל יש פה משהו לא הגיוני. מורות הן לא פסיכולוגיות והן לא יודעות את מי להפנות לפסיכולוגיות. ההשערה שלי היא שיש להן נטיה להפנות לפסיכולוגיות ילדים שבאים משכבות מצוקה, מבית עני וללכת רק על המובן מאליו. מה שאני אומרת זה שאין יכולת לאבחן את כל הילדים שסובלים מהתעללות כי לא על כולם רואים את זה, ולפעמים יש למורות היכרות עם ההורים ולכן הן לא חושבות בכיוון הזה, כלומר שהם הורים פסיכיים, כי הן מכירות אותם וזה לא עולה על דעתן. אני לצורך העניין, הייתי ילדה שמגיעה מבית אמיד, אבא שלי היה מנהל של בית ספר ערב והמורות שלי הכירו אותו וחלקן גם עבדו אצלו. אבל הוא הכה אותי עם תחתונים בזמן שראיתי לו את הזין, ירק עליי וקילל אותי, גם אח שלי עשה אותו דבר ולא נתנו לי לצאת החוצה ולעגו לי כשבכיתי ובסוף אמא שלי אמרה שאני מתגרה בהם. אלו היו חיי- אבל אף מורה לא חשבה לשאול אותי מה איתי. אף אחת. אני הייתי בעינהן ילדה מפונקת, כזאת שיש לה הכל. אבא שלי, גם בא לדבר איתן על הליקוי למידה שלי והעמיד פנים שנורא איכפת לו.. בעצם כל הבעיות ריכוז שיש לי קשורות ככל הנראה למה שהוא עשה לי. אני הגעתי לבית ספר אחרי מסכת השפלות. לא הצלחתי להתרכז בשעה הראשונה בכלל והיו דמעות שהציפו את העיניים שלי. תמיד שלחו אותי להירשם כי אחרתי. בבית ספר היסודי התחבאתי בהפסקה ליד בור ביוב ובתיכון ובחטיבה הייתה לי אובססיה לאיפור ופחדתי לצאת החוצה ובכל הפסקה הייתי מסתגרת בשירותים ומכסה את הפנים שלי בעוד שכבות של מייק אפ. אבל לא הפנו אותי לאף אחד כי אני לא באתי מהאיזור העני של העיר והיה לי סנדוויץ בתיק (שזרקתי אם ידעתי שאבא שלי נגע בו כי זה עורר בי גועל לאכול משהו שידיו נגעו בו). בהמשך גם הייתי בולימית.. מה שאני אומרת זה שיש היום אלפי ילדים שלא יודעים מה עובר עליהם כי שום מורה לא יכולה לאבחן שמשהו לא בסדר איתם.