היי (:
הבראתי מאנורקסיה וסיימתי טיפול לא מזמן… היום אני בהכנות לקראת מסע לפולין.
אני מסתכלת על התמונות של האנשים שהיו בשואה, רזים וכחושים, "חיים-מתים", המבט בעיניים תמיד נפול וכל מה שעובר לי בראש ובלב זה רחמים וכאב.
כל הסיפורים על זה שהם היו צריכים לגנוב אוכל או להסתפק בפרוסת לחם קטנה או מרק ביום או לפעמים כמה ימים…
איך מסבירים לעצמך בראש כמה זה כל כך הגיוני לקנא בהם ומצד שני שזה יחליא אותך?
המחשבה שהרעבתי את עצמי מבחירה, מרצון, מהחלטה… המחשבה שכמוני יש עוד כלכך הרבה אנשים שבוחרים להרעיב את עצמם ורוצים את המראה הכחוש.
וזה כלכך דפוק. ח