Unbroken425

שלום לכולם,
אני רואה שאין פה כמעט פוסטים על חרדה והתקפי חרדה...
אשמח לשמוע מכם על ההתמודדות שלכם ודרכי הטיפול שלכם (:
אני בת 17, לוקחת כבר שנתיים ציפארלקס 15 מ"ג ושוקלת להעלות ל-20 מ"ג אם הפסיכיאטר שלי יסכים...
אני סובלת מהפרעת חרדה מוכללת, זאת אומרת שאני כל הזמן סובלת מחרדה בלי קשר וחיבור למקום או המצב בו אני נמצאת, ומדי פעם יש גם התקפים.
החרדה התחילה לאחר תקופה של דיכאון והתמודדות עם אנורקסיה. כיום אני כבר בהחלמה מהאנורקסיה תקופה ארוכה, לא בדיכאון אבל בהחלט לא מאושרת, וסובלת בעיקר מחרדה וOCD.
אשמח לעצות ... שבת שלום !

היי (: הבראתי מאנורקסיה וסיימתי טיפול לא מזמן... היום אני בהכנות לקראת מסע לפולין. אני מסתכלת על התמונות של האנשים שהיו בשואה, רזים וכחושים, "חיים-מתים", המבט בעיניים תמיד נפול וכל מה שעובר לי בראש ובלב זה רחמים וכאב. כל הסיפורים על זה שהם היו צריכים לגנוב אוכל או להסתפק בפרוסת לחם קטנה או מרק ביום או לפעמים כמה ימים... איך מסבירים לעצמך בראש כמה זה כל כך הגיוני לקנא בהם ומצד שני שזה יחליא אותך? המחשבה שהרעבתי את עצמי מבחירה, מרצון, מהחלטה... המחשבה שכמוני יש עוד כלכך הרבה אנשים שבוחרים להרעיב את עצמם ורוצים את המראה הכחוש. וזה כלכך דעוד...

היי (: אני לא כותבת פה הרבה, רק כשבא לי הרצון הזה לשתף עם אנשים שמבינים ... אז, לפני שבוע ציינתי שנה. שנה מאז שהתחלתי טיפול באנורקסיה. ומה לא עברתי בשנה הזאת. פעמיים של דיכאון שהתיש אותי מכל הדברים שהיו לי בחיים, שלא נתן לי לצאת לבית ספר, לפגוש חברים, להיות בזוגיות... שנה מלאה בהתקפי חרדה שלא נרגעו, התקפי חרדה שהכריחו אותי לחיות על כדורים פסיכיאטריים, התקפים שגרמו לי למנוע מעצמי הרבה מהשנה, רק מהפחד ממנו, מההתקף הבא. שנה של ירידה במשקל, ירידה שהובילה אותי לתת משקל למרות שתמיד הייתי ילדה רזה. ירידה שגרמה לי לקור, לסחרחורות, לאבד את המחעוד...

אחרי תקופה טובה שכבר הייתי מאושרת בה, הגיע הנפילה, שוב דיכאון... עכשיו אחרי חודשיים וחצי של המשך מאבק בדיכאון, באנורקסיה ובחרדה, אני סוף סוף מרגישה מאושרת (: (: מקווה לסיים את הטיפול בסביבות פסח בערך (אני כבר מטופלת עשרה חודשים)... בינתיים ממשיכה ללכת לבית ספר, לפגוש חברים... כיף באמת שכיף.......! ממליצה בחום על טיפול בשיטת הDBT, עזר ועדיין עוזר לי מאוד להתמודד לא רק עם הפרעת האכילה, גם בחיים האישיים... בהצלחה לכולנו, אמן ורק נהייה בריאים ומאושרים (: (:

הגיע יום כיפור ואי אפשר לצום... "פיקוח נפש"... למי אכפת? עכשיו אני לא יכולה לצום בכיפור כדי לא להביא את עצמי למצב שאני ארצה לחזור לצום ברגיל או לירידה במשקל... אבל המצב שלי טוב היום, אפילו עליתי במשקל השבוע ואני כמעט יוצאת מתת משקל... נכון שיחסית לזה שאני מטופלת כבר תשעה חודשים אז השניים וחצי קילו שעליתי לא נחשבים משהו משמעותי... אבל אני מרגישה את השינוי שעשיתי ושהיום סוף סוף אני באמת בדרך להחלמה ולא "סתם" כמו שהייתי עד עכשיו. עכשיו אני באמת רוצה את ההחלמה. אבל הנה מגיע יום כיפור והראש שלי עסוק בזה שאסור לי לצום, שזה לא הוגן, שאני אצטעוד...

לפני שבוע חזרתי לטיפול אחרי חודש של הפסקה בחופש הגדול... הרגשתי שאני כבר במקום בריא יותר, "מביןבוגר" יותר... מרגישה את הרצון שלי להבריא גם אם זה אומר עלייה במשקל. אבל ביחד עם כל הרצון וההרגשה המדהימה הזאת, אני גם שומעת בלי סוף את הקול החולה בראש שלי, מתה להישקל כל הזמן, מקווה לא להגיע למשקל שהייתי בו לפני ההפרעה (וגם אז, הייתי ילדה רזה מאוד, ובריאה), רק רוצה שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי להיגמר... בחיים לא היה לי מחשבות אבדניות ואני כל כך כועסת על עצמי שאני ככה מזלזלת בגוף שלי ובבריאות שלי, אני רוצה לחיות, רוצה להיות בריאה, אז למה אני הורעוד...

אני לא יכולה לסבול את עצמי. פעם ראשונה שהסתכלתי במראה וראיתי את עצמי ממש שמנה ומגעילה כמו שהייתי לפני 8 חודשים שרק התחילה לי ההפרעת אכילה... אני מגדירה את עצמי אנורקסית בערך חצי שנה, ואני עדיין בתת משקל אבל בשקילה לפני כמה ימים הגעתי למשקל שלא הייתי בו כבר יותר מחצי שנה (עדיין תת משקל אבל כבר קרוב למשקל תקין) וזה היה בסדר כי במרפאה כבר כעסו שאני לא עולה במשקל. אבל היום אכלתי ממש טוב ולפי התפריט ואפילו טיפה יותר כי הרגשתי רעבה בטירוף כל היום. ועכשיו בא לי לשרוט לעצמי את כל הגוף מרוב שנאה. בא לי לי לצום חודש ולרדת את כל מה שהעליתי בחודשעוד...

אוף. אני רוצה להחלים, רוצה להיות בריאה, לדבר על המחלה בלשון עבר. אני באמת רוצה להיות מסוגלת לאכול כל מה שבא לי ולא לרצות להרעיב את עצמי אחר-כך. אני באמת רוצה להצליח בטיפול, לצאת מהמרפאה כשאני בריאה ועם כלים לעתיד. אבל אני מוצאת את עצמי מבואסת. לא מצליחה. היום הפסיכולוגית התקשרה לאמא ואמרה לה שצריך לעשות שיחת צוות עליי במרפאה, כי אני נמצאת במרפאה כבר כמה חודשים ומתקדמת בטיפול האישי אבל לא עולה במשקל... זה קשה. אני באמת רוצה. אבל גם הפסיכולוגית לא יכולה באמת להבין כמה זה מתסכל המלחמה הזאתי... כמה מתסכל זה לרצות לאכול ולא להיות רעב כל היעוד...

את הפוסט הראשון שלי באתר כתבתי לפני חודשיים וחצי כמעט. עכשיו בשתיים בלילה הרגשתי צורך לחזור ולכתוב... כרגיל אני לא נרדמת, שקועה במחשבות, מפחדת מהתקף החרדה הבא שיבוא. התחלתי טיפול במרפאה של הפרעות אכילה, מיואשת לגמרי מהאנורקסיה. לא יודעת מאיפה לעזעזל מביאים את הסבלנות לטיפול, קשה ורק בא לי להתפרק. לוקחת כבר יותר מחודש ציפארלקס ובינתיים עדיין מדוכאת. הכעס על עצמי קשה וכואב ושורף מבפנים... למה נתתי לעצמי להגיע למקום הזה בכלל!? במשך שלושה חודשים ראיתי שאני מפתחת את ההפרעה ושתקתי בפנים, הכחשתי והכחשתי. ועכשיו אני אנורקסית, בתת משקל כמובן, עוד...

את האמת לא יודעת מה להגיד... בת 16. חדשה באתר, בטיפול כבר חודשיים. סובלת מהפרעות אכילה, לא אנורקסית אבל הגבול קרוב... בגלל מצב נפשי של דכאון התחלתי להוריד בכמות האוכל, עשה לי טוב פיזית ונפשית לא לאכול. במשך 3 חודשים הכחשתי, הגעתי למצב שלא אכלתי בכלל , יום אחד התמוטטתי נפשית והיה לי התקף חרדה. באותו יום הפסקתי להכחיש והבנתי שאני זקוקה לעזרה מקצועית ושהבאתי את עצמי למצב מסובך שצריך התערבות. בינתיים מחזיקה בטיפול פסיכולוגי, מעקב רפואי, ירדתי כמעט 5 קילו וקרובה מתמיד לתת משקל... משתדלת להחזיק בשגרה-ביה״ס, חברים, משפחה... קצת שונאת את כולעוד...