לדאוג שלילדים של היום יהיו את הכלים שלנו לא היו

לא מוצאת שם משתמש · 2015-07-30T04:19:35+03:00

הקדמה: אם אתם אופטימיים, חושבים שאפשר להתגבר על הכל, אוהבים לתת עצות מעצבנות ומתנשאות אז וותרו ואל תקראו את זה. ואם אתם לא כאלה אז- היי. הגעתי למסקנה שאני חייבת לעשות מה שאני יכולה כדי למנוע סבל של ילדות ונערות שעוברות את מה שאני עברתי. כדי לעשות את זה אני רוצה לשנות את הדרך שבה פועלת מערכת החינוך מהיסוד וכדי לשנות את הדרך שבה פועלת מערכת החינוך אני רוצה שאנשים יבינו מה עברתי ולמה כל מה שעברתי היה יכול להימנע אילו מערכת החינוך הייתה פועלת כמו שהיא אמורה לפעול. קצת על עצמי- מבחוץ אני עשויה להראות כמו בחורה חזקה שמתפקדת, אבל אני לא חייה את החיים במלואם ויותר עסוקה בלשרוד מאשר לחיות. אני מרגישה כל החיים שלי מעין תחושת שליחות לא ברורה וכרגע הגעתי לנקודה שאני מרגישה שאני חייבת לחשוף את מה שעברתי כדי לשנות משהו באיך שדברים מתנהלים היום וכדי למנוע מילדים אחרים לחוות את מה שאני חוויתי. רק היום, בגיל 31 אני מעיזה (וגם זה עם קושי רב) לומר את צמד המילים הבא "עברתי התעללות". הפסיכיטרית שהייתה לי אמרה לי שאני חייבת לתבוע את המשפחה שלי, הפסיכולוג שלי אמר לי שעברתי שואה, אבל שום דבר לא גרם לי להרגיש שיש לי את "הזכות" או שאני "ראויה" להתלונן. הסבל שנגרם לי היה יכול להימנע אילו מישהו היה מביט בי, אבל לא רק שאף אחד לא הביט בי אלא שגם לא הרגשתי שיש לי את הזכות לבקש שיביטו בי, שישאלו לשלומי. במקום שמישהו יסתכל עליי תמיד כעסו עלי שאיחרתי, שלא התרכזתי. ולמה לא הסתכלו עליי? פה הבעיה שאותה אני רוצה להעלות- לא הסתכלו עליי כי מבחינת הנתונים שלי לא התאמתי להגדרה של "ילדה בסיכון" ! הגעתי ממשפחה אמידה, אמא שעובדת כעובדת מדינה במשרה בחירה, אבא שמנהל בית ספר אקסטרני ושידוע בקרב כל המורות (הבית ספר שלו פעל במבנה שבתוך החטיבה והתיכון שבוא למדתי וחלק מהמורות שלי אפילו היו מורות שלו) הוא היה קולגה של המורות שלי ואמא שלי שלחה אותו כדי שינסה להשתמש בפרוטקציות שלי כדי שאני אקבל הטבות של מישהי שיש לה ליקוי למידה. אמא שלי (כמה אירוני) עשתה ביקורת על ילדים בסיכון במשרד הרווחה וסיפרה לי על המקרים האלה כדי לגרום לי להרגיש שאני רחוקה מלהיות כזאת. ההורים שלי אמרו לי שאני פרינססה "רק את הטוסיק לא מנגבים לך" עושים הכל בשבילך. את המשפט הזה שמעתי לא פעם בזמן שאבא שלי היה מפליק לי עם כפכף. בקיצור, לא עניתי לקטגוריה של ילדה שחווה התעללות, פחדתי להתלונן, הרגשתי שאני לא מאלה שראויים להגדרה הזאת, הרגשתי שאני שקרנית וידעתי שאני לא, חייתי בהצגה שלעיתים האמנתי לה- אלו הם חלק מהגורמים שאפשרו את ההתעללות שעברתי, שהובילה אותי לבולימיה, לבעיות נפשיות ולכך שהיום אני בנאדם ששורד יותר מאשר חיי וזה לא יעבור. אני אשאר דפוקה בגלל זה, כי ככה. מצטערת לאכזב פה את כל הנשמות המתות שחושבות שהחיים יאירו להם פנים- זה לא יקרה. הנה משהו שפסיכולוגים ופסיכיאטרים לא יגידו לכם לעולם : החיים האלה מסריחים, דפקו לכם את הנשמה ואתם תמשיכו לסבול כי ככה זה. אז זה מה שאני אומרת לכם. הרצון המתמיד לנסות למצא את האושר הוא גורם פרנסה טוב, הוא זה שגורם לכם לקנות כדורים- אבל אתם לא תצאו מזה. הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות זה למנוע כרגע מילדים אחרים, מאנשים אחרים שחווים סבל שאף אחד לא יודע ולא שומע- הוא לעזור להם ולהוציא אותם מהגיהנום הזה. לעזור להם כמו שאף פעם לא עזרו לכם. מערכת המשפט הדפוקה בארץ מפחידה ובירוקרטית. למעשה, רק המחשבה על לתבוע מישהו יכולה לגרום לדיכאון. אנשים עושים כסף מזה שאתם קונים תרופות ומזה שהם מוכרים לכם תקוות לא אמיתיות. אבל גם הנפש היא משהו שאי אפשר לרפא. אם קטעו לכם רגל אז קטעו לכם רגל. לי הרסו את הנשמה והיא הרוסה והיא תישאר כזאת. זה אותו דבר. אז הנה האופן שבוא ניסרו בסכין לא חדה ובאופן איטי ואכזרי את הנפש הפועמת של ילדה שאף אחד לא שמע (ילדה שהיא במקרה אני): בבוקר הוא היה אומר לי בטון חינוכי שגרם לי בחילה "את הולכת לבית הספר" הוא הכה אותי כל יום (לא נאנסתי והמכות היו כואבות אבל לא היו לי שברים ולא ירד לי דם- המכות האלו היו חולניות וזה מה שדפק אותי) וכשהייתי בת 17 הוא אמר לי אני "אפליק לך בטוסיק" כשהוא הכה אותי ראיתי את הזין שלו כי הוא היה עם תחתונים. הוא הכה אותי וירק עליי תוך כדי ואני מריצה תמונות של זה, לא יכולה לשחזר לגמרי. הוא ישב תמיד ברגליים מפושקות בסלון ותמיד ראו לו את כל האיזורים המוצנעים מהתחתונים שהוא הסתובב איתם. הוא עשה לי אצבע משולשת באופן ברוטאלי שוב ושוב ואמר "נה, הנה לך" כלבה, זונה. את כמו אמא שלך. הוא היה מפליק לי ואחר כך ממשיך לסנן שאני כלבה. הוא כעס עלי כי גרמתי לו לעשות את זה והיידיים שלו התנפחו. מה שלא כל כך מסתדר בסיפור הזה זה שגם אח שלי הכה אותי, כשבכיתי כשאח שלי מכה אותי אז אבא שלי לקח את המושכות לידיו והכה אותי על זה שאני עושה לו רעש. כשרציתי לרדת לחצר כדי לבכות הם היו מעקמים לי את היד ולוקחים את המפתח. אם רציתי להסתגר בחדר שלי הם היו דופקים על הדלת או שהיו פורצים את הדלת אם לא הייתי פותחת אותה. לא הייתה לי פרטיות, הם היו יכולים לפתוח לי את הדלת כשהתקלחתי, כשהתלבשתי, זה לא היה משנה. אסור היה לי לנעול אותה. פעם הם סגרו את הברז הראשי של המים כשהתקלחתי ונכנסו לי לאמבטיה. לא היה כאן קטע מיני- אני פשוט איבדתי צלם אנוש. אבל כן, כן, זה חולני בצורה כלשהי. כשבכיתי הם חיקו אותי ולעגו לי. כמובן שבאמת לא היו לי חברים. אני בספק אם הייתה לי הפרעת קשב או שפשוט מה שקרה זה שלא התרכזתי בשיעור הראשון בכלל וגם באלה שאחר כך כי הרגשתי כמו אישה מוכה אחרי שאבא שלי הכה, קילל וירק עליי לפני שהגעתי לבית ספר. בשלב מסויים פיתחתי בולימיה. בבית הספר היסודי הייתי בורחת כל הפסקה לשיחים ויושבת על בור ביוב. האמנתי שהבובה שלי אמיתית ושהיא תהיה חברה שלי. העמדתי פנים שאני ילדה. בתיכון הייתי מתאפרת עם המון שכבות ולא רציתי לצאת החוצה בהפסקה או שהסתגרתי בשירותים וזעקתי זעקה דוממת. האמנתי שכולם יעזבו אותי. אמא שלי היא אישה חולנית שאמרה לי בגיל 12 שהיא צריכה לרחוץ לי את הטוסיק. היא אפשרה לאבא שלי ולאח שלי להכות אותי, גם כשזעקתי "רק אל תשבור לי את האף" כשאבא שלי "הפליק לי" בזמן שאני כלואה בפינה של המטבח ולא יכולה לזוז כשהפנים שלו קרובות אליי ברמה מפחידה היא ישבה בחדר שלה ולא עשתה כלום. כדי לקבל ממנה תשומת לב הייתי צריכה לסדר את הבית בשבילה, אחרת היא הייתה כועסת עליי. היא תמיד אמרה לי שאני התגריתי. כך שאם עשיתי משהו, ולא משנה מה, אם הייתה תגובה מצידי איזושהי אז אני כבר נחשבתי למתגרה והכל לגיטימי. כשהיא דיברה איתי זה היה בנוכחות אבא שלי ואח שלי, לא היה דבר כזה פרטיות בבית שלי. הכל היה חשוף לכל, הכל היה מעוות וחולני. אני הייתי ילדה שהרגישה כמו אישה מוכה. אבא שלי היה מכה אותי, יורק עליי ואומר לי כמו מנטרה "אין פלא שאין לך חברים, כולם יעזבו אותך כי את רעה. את הכי רעה שיש את מפלצת חזירה" הוא היה מסנן ללא הפסקה (וכשאני כותבת ללא הפסקה אני מתכוונת לזה- זאת הייתה מנטרה שהוא סינן שוב ושוב עם מבט של שנאה עמוקה) "כלבה, זונה, כלבה זונה מפלצת כלבה זונה" כל היום. הוא הפך אותי לאפתית ואז אמר לי שאני אפתית. פעם אחת היו לי סימנים סגולים על הרגליים והלכתי לפגוש את הפסיכולוגית של בית הספר (שאיתה היה מיודד כמו עם כל המורות) היא פגשה אותי במשרד שלו והוא בדיוק נכנס לשם ואז כמובן שלא יכולתי לדבר עליו. בצבא הייתי בולימית לחלוטין, הוא היה מסיע אותי לפסיכיאטרית שלי ומאיים עליי שלא אדבר עליו. רק בגיל 25 הצלחתי להוציא מעצמי את מה שעברתי וגם אז לא הצלחתי לעכל את העובדה שאמא שלי לא פחות חולנית מאבא שלי ומאח שלי. היום אני מבינה איך באופן חולני היא גרמה לי להיות תלויה בה ואיך ניסתה לשלוט במחשבות שלי. היא לא נתנה לי ללמוד לבד ואמרה לי שלא אצליח לבד, רק איתה. היא בעצם גרמה לי להיות תלויה בה כדי לא לאפשר לי את הזכות לכעוס עליה או לעשות משהו שנוגד את רצונה. החברה הכי טובה שלי ידעה מה עובר עליי (באופן חלקי, כי את כל האלמנטים המיניים והחולניים חסכתי ממני) אבל כשאבא שלה היה צריך שישחררו אותו בערבות אז אבא שלי שילם עליו וככה הדברים נשמרו בסוד. המורות, לא רק שלא שאלו אותי מה איתי אלה שהן כעסו עליי והתנהגו אליי בניכור - הייתי הילדה המפונקת, הפרינססה שההורים שלה דואגים לה להכל, זאת שלא צריכה שיתייחסו אלייה. הפכתי לנערה שמרגישה שהיא אישה מוכה, הפכתי לבולימית, עד היום יש לי דיסוציאציה, הנזקים שיש לי פוגעים בתפקוד היומיומי שלי ואולי כל זה היה נמנע אילו מישהו היה מסתכל לעברי. אבל האמת הבלתי נתפסת היא שאף אף אף אף אף אבל אף אחד שאי פעם שאל אותי -"קרה משהו?" ביסודי שאלתי את עצמי למה כל זה קורה לי, איך זה שאני כל כך טובה לכולם, למה זה מגיע לי? בתיכון כבר לא הכרתי את עצמי. פיתחתי דיסוציאציה שיש לי עד היום- יש לי יכולת להסתכל במראה ולהרגיש זרה לעצמי. אני כל הזמן רק מנסה להשתקם, כל החיים רק מנסה להשתקם ונשבר לי מזה. אני מצליחה לגרום לאנשים לרצות להיות איתי בקשר אבל הורסת הכל, לא מצליחה למצא עבודה, ישנה כמו עב"מ, לא באמת מתפקדת, תלויה באמא שלי כלכלית (היא הפכה אותי לנכה ועכשיו היא עושה הכל כדי שלא אשתחרר ממנה, היא רוצה שאני לא אוכל לעבור את הכביש בלעדיה כי ככה היא מונעת ממני לכעוס עליה ולהתנתק ממנה- אבל אני לא רוצה שהבנאדם שאפשר לאבא שלי ולאח שלי להפוך אותי לנכה יהיה זה שמעביר אותי את הכביש- וזה בדיוק מה שהיא עשתה. היא אישה חולנית. המשפט "כבד את אביך ואת אמך" הוא משפט שצריך להשמיד כי אי אפשר לכבד את אביך ואת אמך כשאביך ואמך הם אנשים חולניים . אני מרגישה כמו זומבית בגלל אבי ואמי, אבי ואמי רצחו את הילדה שהייתי והעולם הזה יכול לקפוץ לי. כדי שמישהו יבין אותי אני צריכה לגולל בפניו את כל הסיפור ואז יש בי קמיהה פסיכית לזה שיבינו אותי, אני רוצה שיחבקו את הילדה שהייתי אבל לרוב זה השלב שבו בנים עוזבים אותי ואני תמיד מרגישה שאני מניפולטיבית שמנסה לסחוט רגשית ואפילו לא מסוגלת לקבל חמלה גם אם יש כזאת, בפנים אני עדיין מרגישה לא ראויה, כמו הילדה שהם רצחו ושלא נתנו לה אפילו את הזכות לבכות. אם הייתי יכולה הייתי מעמידה למשפט את כל האנשים שאפשרו את זה. הייתי מתנתקת מהמשפחה שלי- אבל אני כלום, יומיים שלמים לא קמתי מהמיטה. אני לא מסוגלת לשלוח אימייל. אני עברתי שואה- אבל בגלל שסטטיסטית אני לא משתייכת לילדים שצריך לשים לב אליהם לא שמו לב אליי. הלוואי והייתי משכונת התקווה, הלוואי והייתי לובשת סמרטוטים, הלוואי ולא היו שמים לי סנדוויץ בתיק (שאגב זרקתי בשלב מסויים. ככל שהתפתחתי מינית אבא שלי ואח שלי הרשו לעצמם להתייחס אלי כאל זונה. אבא שלי אהב לגרבץ - כל דקה. כל הזמן לידי. הוא עשה את ואז נגע בלחמניה שהוא שם לי בתיק. עשה לי בחילה לחשוב על זה וזרקתי אותה) לא ניצלתי את היכולות שלי, הצלחתי רק בתחום האומנות כי היה לי קל להוציא מעצמי דברים, ולקלוט דברים לא יכולתי במצב שהייתי בו. שברו אותי. הייתה ילדה שהרגו אותה באופן אכזרי שאין לתאר, יום יום, שעה שעה, דקה דקה. כשהייתי סטודנטית ושמעתי מישהו דורך על הרצפה זה הזכיר לי את הצעדים של אבא שלי ואז התכסיתי בשמיכה ובכיתי ואמרתי לעצמי "זה לא הוא" הוא היה כמו כלב צייד ואח שלי היה כמו פסיכופט, בעצם אולי הוא באמת פסיכופט אבל מי יאמין לי. שניהם הרביצו לי ואח שלי העיר לי הערות מיניות כמו "תנגבי פה, יש לך משהו לבן ליד הפה" כאילו שירדתי למישהו, דברים מביכים. אלו היו הערות שהן מביכות מידי בשביל שאוכל לחזור עליהן ולכן הוא נהנה לומר אותן ולחייך חיוך שטני. הוא ידע שזה משהו שאני לא אוכל לחזור עליו. אבא שלי הכה אותי גם כשהחבר הראשון שלי נפרד ממני, ממש אחרי. לפני הבגרות בתאטרון הוא גם הכה אותי וירק עליי ואז הוא הגיע לאירוע ודיבר עם המורות וצחק איתן. אחרי הבגרות צחקתי בלי להבין למה. צחקתי כמו משוגעת בלי להפסיק. איבדתי את השפיות שלי לרגע מסוים. הייתי שנואה על המורות והרגשתי שאני באמת כמו מפלצת ומתישהו יגלו שאני כזאת. היום זה משהו שמלווה אותי ופוגע בכל הקשרים שלי באופן שאני לא מודעת אליו. אפשר להתגבר על נזקים במידה מסויימת, אבל אי אפשר להתגבר על כולם כי הם חלק אינטגראלי ממי שאנחנו. צריך להשלים עם זה שאי אפשר להתגבר עליהם וזהו. אז, כמו שאמרתי- אילו רק הייתי משכונת התקווה, אילו רק היו רואים שאני ילדה בסיכון אז מישהו היה שואל אותי מה איתי, אבל לא הייתי מעולם "ראויה" לתואר הזה. עד היום אמא שלי מנסה לתמרן אותי. אילו רק מישהו היה שואל, מתעניין היו יכולים למנוע את המוות של אותה ילדה שישבה על בור הביוב, אבל אף אחד לא התייחס אל אותה ילדה ובוודאי שלא על אותה נערה שאיחרה והראתה חוסר רצינות. לא עניתי לסטנדרטים של מישהי שצריכה שיסתכלו עליה. היו לי "הורים דואגים" כאלה אז למה שהמורות ידאגו לי. היום אני מבינה יותר מתמיד שהכל אבל הכל היה כיסוי. כשאבא מפליק למישהי בת 17 בטוסיק ומעוות את המוח שלה ואחר כך אומר שיש לה הפרעת קשב הוא לא אבא דואג- הוא בנאדם חולני שיודע להסתיר את זה! אני לא יודעת איזה נזק נירולוגי נגרם לי בכלל. אין לי מושג מה היו היכולות שלי, לא התרכזתי בגלל מה שעברתי ולא בגלל שום הפרעת קשב. מי יודע אם הפרעת הקשב שלי היא לא רק תוצר של מה שעברתי. אני לעולם לא אוכל לדעת את זה. השינויים שאני רוצה שיקרה זה : א. שיפסיקו לשפוט ילדים לפי המעמד שלהם, ב. שיתנו לילדים כלים שיאפשרו להם להגן על עצמם - אם מישהו היה מצייד אותי במצלמה נסתרת הייתי מתעדת שואה שלא נתפסת. הייתי מצלמת ילדה שאפילו לא מאפשרים לה לבכות. ישבתי בחדר שלי (בלי מחשב, כי רק לאח שלי היה מחשב) וכל מה שעשיתי היה לשרוט את הקירות ולרצות לקפוץ מהחלון. רק הבובה שלי "שמרה עליי" בתקופה הבולימית שלי רציתי להיראות כמו ילדה מאשוויץ וגם הצלחתי.. וכשאבא שלי הסיע אותי לתזונאית שלי הוא התחנף אליה כדי שתחבב אותו. אז עוד לא העזתי לשבור את השתיקה. בדרך אליה הוא היה מקלל אותי כי הטיפולים האלה עלו לו כסף, ובכל פעם שקצת השתפרתי הוא אמר שזהו שהוא יפסיק לי את הטיפול ואני נפלתי לזה חזק. הייתי רק אוכלת ומקיאה, לא תפקדתי. שבע שנים הייתי בולימית. ג. הגיע הזמן שתבינו שיש מערכת מאוד מאוד גדולה שמבוססת על זה שאתם סובלים ושהיא לא רוצה שיהיה לכם קל להימנע מהסבל הזה. מה יעשו כל עובדי המדינה אם לילד שסובל מהתעללות פשוט תהיה מצלמה נסתרת והוא יוכיח לכל העולם שאבא שלו הוא פסיכי שמכה אותו? לא יהיה צורך בהרבה עובדים שלא עושים כלום, לא יהיה מספיק מקום בפנימיות, לא יהיה צורך בתרופות נגד דיכאון כי יהיו פחות אנשים שהם בדיכאון. לא יודעת מה יהיה. אני רק יודעת שהגיע הזמן שיאפשרו לילדים לצלם את מה שקורה להם! אם לא היו מסכלים עליי כמו הילדה הזאת שיש לה הכל ושיש לה הורים מעצבנים "שדואגים לה כל הזמן" אז אולי היו מגלים מה עברתי, אבל במעכרת החינוך רואים הכל בצורה פלקטית!!!!!!!!!!! יש תבנית מסויימת שהולכים לפיה!!!!!!!!!!!!!!!!אם אני לא משכונת מצוקה, אם ההורים שלי אמידים ואין סיבה לחשוד בהם -אז אף אחד בחיים לא יבדוק מה קורה איתי!!!!!!!!!!!!!!! בחיים!!!!!!!!! זה לא אמור להיות ככה!!!!!!!!!!!!!!!! מה שעוד יותר חמור הוא ש"הילדים המפונקים" האלה, לא מרגישים שיש להם את הזכות להתלונן, גם כי הם מפחדים פחד מוות לעשות את זה וגם כי דחפו להם עמוק עמוק לראש שהם לא סובלים, שנותנים להם הכל. גרמו לי להרגיש שהכל בראש שלי, גרמו לי להרגיש שאני מניפולטיבית, חזירה, מפלצת - אסור היה לי להוציא מילה- פה המשפחה שלי הייתה מאוחדת נגדי. אם יש היום ילדה שעוברת מה שאני עברתי, היא לא תלך ותתלונן. היא תשחק הצגה ותיכנס לתפקיד כל כך חזק עד שלרגעים היא תאמין להצגה שהיא מציגה. ילדות כאלו יכולות לפתח פיצול אישיות (אני הייתי על הקו הדק הזה וקרובה למקום הזה) אבל פיתחתי דיסוציאציה, הצלחתי להתנתק מהגוף של עצמי. ילדות כאלו הן ילדות שלא ישמעו מהן. הן ישארו כלפי חוץ ילדות מפונקות, כי הן יאמינו שהן באמת כאלה, הן מאמינות למה שאומרים להן- הן מאמינות שהן לא זכאיות לחמלה, כי דחפו להן לראש שהן שקרניות. אבא שלי אמר לי כל הזמן שאני שקרנית, את שקרנית, שקרנית, שקרנית אין פלא שאין לך חברים ואח שלי צחק עליי ואמר "לפחות לי יש חברים" ואמא שלי אמרה שהתגריתי בהם. לא הרגשתי שאני ראויה ליחס מאף אחד! היום יש לי חברות שהן פסיכולוגיות חינוכיות (אחת מהן היא אותה חברה שלא סיפרה ליועצת מה שעובר עליי) והבנתי מהן שהילדים שמפנים אליהן הם ילדים שהמורות מפנות אליהן- אבל מי מכנה למורות את הזכות להיות אלו ששופטות אילו ילדים צריכים להפנות לפסיכולוגלית ואלו לא???????? האם גורלה שלי "ילדה מפונקת" מוטל בידי כושר השיפוט של מורה שאין לה שום הכשרה פסיכולוגית ושאולי הוא גם לא ניכנה באינטליגנציה רגשית גבוהה (אגב, זה משהו שצריך שיהיה למורות. הן צריכות אינטליגנציה רגשית ולא בודקים אם יש להן אינטלגנציה רגשית) אני משוכנעת שהן לא היו מפנות ילדה "מפונקת" כמו שאני הייתי לטיפול או למעקב. הילדים "המפונקים האלה" כל כך מפונקים שאף אחד לא ישאל אותם מה הם עוברים. "הילדים המפונקים האלה" מתים בפנים בלי שאף אחד ידע. אני מניחה שלא יעשה כלום בעניין וגם אין לי כוח לעשות כלום בעניין. כתבתי לאיזה תוכנית טלויזיה אבל הם בטח לא יחזירו לי תשובה (כי בגלל כל הסבל שעברתי הפכתי לבחורה שנשמעת פסיכית ונירוטית ושאין צורך לחזור למיילים שלה) אבל בכל אופן, אני משתפת, אין לי מושג למה. יהי זכרה ברוך (של הילדה ששחטו לה את הנשמה ושלעולם כבר לא תזכה להכרה כי היום היא מתה ומי שנושאת את השריד שלה היא בחורה בת 31 שבמקום להסתכל על מה שהיא עברה מסתכלים לה על החזה או תוהים אם היא סתם בחורה חולנית שממציאה דברים, שהדבר הכי קרוב לחיבוק שהיא יכולה לקבל זה זיון ממישהו שמדליק אותו לעשות סקס עם מישהי דפוקה שהוא לא רוצה ממנה שום דבר מעבר לזה, שהדבר הכי קרוב לאהבה שהיא יכולה להשיג זה קשר שבוא היא מצליחה להציג שהכל טוב אצלה עד שהכאב שלה יוצא החוצה ואז הצד השני נס על רגליו כי מי רוצה להיות עם בחורה שיש לה שדים בארון וכל זה. אף אחד! אף אחד ואני לא מאשימה אף אחד! אני לא ילדה חמודה ואף אחד לא יתייחס אלי כמו אל ילדה חמודה ואם אני אדבר כמו ילדה או אבכה כמו ילדה זה יראה מפחיד ואף אחד לא יכול להגן עליי בתור הילדה שהייתי כי אני כבר לא כזאת ולא רק שאני לא כזאת אלא שאין לי זכות להרגיש את הכאב של אותה ילדה (את התקופה שהייתי בה נערה אני מכישה כי זה יותר מידי חולני לחשוב על נערה שהתייחסו אליה כמו אישה מוכה ושאבא שלה ואח שלה עשו נגדה קואליציה, זה פאקינג חולני מידי בשביל לחשוב על זה!) בקיצור אני לא זכאית למה שהייתי אמורה לקבל פעם. לא זכאית. אני אמשיך לצעוק בתוך עצמי. אמשיך לכתוב אההההההההההההההההההה אאאאההההההההההההההההההההההההה אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה בשעות הקטעות של הלילה ואשאל את אלוהים למה החיים שלי כל כך מסריחים למה? אם נדמה לכם שהעולם הזה מסריח אז שתדעו שלא רק נדמה לכם! יהיי זכרה ברוך נ.ב: חייכו הכל לטובה. סתם. לא באמת.