ע Edit לא מצליחה לשחרר אני נמצאת במקום בטיפול שאני מתחילה להבין קצת, אבל ממש קצת, למה ההפרעה נכנסה לי לחיים, איך היא "עזרה" לי לעבור תקופה רעה… כי היא עזרה לי להשיג שליטה על החיים שלי כשהרגשתי שאין לי שליטה בכלום ושאני בסה"כ כלי משחק בחיים של כל מיני אנשים אחרים, שהרגשתי ואני עדיין מרגישה שזה לא משנה בכלל מה אעשה או אגיד או איך אתנהג, אין לי שליטה על כלום ואני לא יכולה לשנות שום דבר. אבל השליטה הזו, שהרגשתי, היא אשליה, כאילו בהתחלה היא הייתה מאוד מאוד אמיתית, הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט עליו, על עניין האכילה והכי חשוב על הגוף שלי, אני מחליטה מה נעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 1 תגובה לא מצליחה לשחרר תוכן<p>אני נמצאת במקום בטיפול שאני מתחילה להבין קצת, אבל ממש קצת, למה ההפרעה נכנסה לי לחיים, איך היא "עזרה" לי לעבור תקופה רעה… כי היא עזרה לי להשיג שליטה על החיים שלי כשהרגשתי שאין לי שליטה בכלום ושאני בסה"כ כלי משחק בחיים של כל מיני אנשים אחרים, שהרגשתי ואני עדיין מרגישה שזה לא משנה בכלל מה אעשה או אגיד או איך אתנהג, אין לי שליטה על כלום ואני לא יכולה לשנות שום דבר. אבל השליטה הזו, שהרגשתי, היא אשליה, כאילו בהתחלה היא הייתה מאוד מאוד אמיתית, הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט עליו, על עניין האכילה והכי חשוב על הגוף שלי, אני מחליטה מה נכנס ומתי וכמה, יש דברים מאוד ספציפיים שעוברים את הסלקציה שלי, וכל השאר-בחוץ! זה אולי נשמע קצת מפגר וילדותי, אבל זה היה הדבר ההגיוני היחיד פחות או יותר שהיה לי בחיים באותה תקופה, שנאחזתי בו בכל כוחי. אבל ככל שעבר הזמן השליטה במילא יצאה מהידיים שלי, הגוף שלי החל למרוד, נהפך לחלש ועייף ורעב, הוא רצה לאכול, אבל אני לא הסכמתי, לא איפשרתי לו, וזה לא כי לא רציתי, זה כי פשוט לא הצלחתי, פחדתי שכל ארוחה ולא הקטנה ביותר תשנה אותו, אז איזה מין שליטה זה בדיוק? ועכשיו, אוקיי לאט לאט אני מתחילה להבין למה בחרתי בדרך הזאת, כאילו בסדר, הבנתי את הרציונאל, בראש לפחות. אבל זה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו, לא מוכנה שלאף אחד תהיה שליטה על הגוף שלי ועליי מלבד עצמי, גם אם אני יודעת שהמטפלות שלי רוצות בטובתי ואני מתחילה ממש לאט ובהדרגה לסמוך עליהן קצת, אני עדיין לא מוכנה שהשליטה תהיה בידיים שלהן ולא בשלי, ואולי בגלל זה שאני לא מצליחה באמת להקפיד על התפריט, מעבר לזה שהוא באמת קשה לי פיזית כי זה המון אוכל (בערך כפול 10 ממה שהייתי רגילה לאכול כשהייתי בשיא ההפרעה שלי), הוא משנה לי את הגוף, אני משמינה, זה לא בשליטתי וזה מאוד מפחיד אותי. ההתמסרות הזאת ואובדן השליטה הם הקשים לי ביותר… אז למרות שאני מודעת לזה שהכל נעשה לטובתי, לשם הבריאות שלי והאושר שלי ואיכות החיים שלי, אני לא מצליחה לשחרר, ואולי אני באמת לא רוצה עדיין לשחרר, עדיף לבכות על ההפרעה והפחד מהאוכל מאשר לבכות על הסיבה האמיתית שההפרעה רק מכסה עליה, אני לא מוכנה לפתוח את הדברים לגמרי, כי אני פוחדת שהם ישתלטו על הכל ואז הכל יתפרק, אני אתפרק ואז, השליטה שכל כך חיפשתי רק תחמוק לי יותר בין האצבעות… <br >פתאום קראתי את הפוסט שלי והבנתי כמה נורא הוא נשמע, כמה אני לא סגורה על עצמי, כמה אני משובשת, כמה שליטה היא כל כך מרכזית בחיים שלי, אני נשמעת נוראית… </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה