עפרי 0

הכל נהרס! במו ידיי אני הורסת לעצמי את כל העבודה הקשה.. אני פשוט לא מסוגלת יותר להלחם, לא יודעת מה קרה לי, התעייפתי, נמאס לי כבר מעצמי כל כך...
כבר כמעט חמישה חודשים שאני ממש בסדר, חשבתי שהחלמתי. הצלחתי להתרכז בלימודים, חזרתי להנות מהספורט שאני כל כך אוהבת ממקום בריא ולא ממקום של לשרוף כמה שיותר קלוריות, בניתי לעצמי מחדש חיי חברה חדשים-ישנים, אפילו את התפריט הצלחתי לאט לאט להגמיש, לאכול ממקום יותר ספונטני, הכל הלך כל כך טוב... אני לא יודעת להגיד אפילו מה קרה, לא זוכרת שהיה איזשהו טריגר, אף אחד לא אמר לי שום דבר, לא קרה כלום, זו אני הדעוד...

שלום לכולם, פעם כתבתי פה די הרבה אבל כבר המון זמן שלא כתבתי ועכשיו אני מרגישה מספיק מוכנה לשתף שוב.
אובחנתי באנורקסיה מהסוג המצמצם לפני כמעט שנה. לא האמנתי בכלל שאני חולה, שמשהו לא בסדר אצלי סך הכל התחלתי דיאטה, או כך לפחות חשבתי. החברים והמשפחה העירו לי בלי סוף: "את מגזימה"," אנחנו לא רואים אותך אוכלת", "את כבר רזה מדי, זה כבר לא יפה"," את נחלשת לנו מול העיניים". ואני? אני לא הבנתי בכלל על מה כולם מדברים, נראיתי לעצמי ענקית (למרות שכבר הייתי בתת משקל ותת תזונה). אני בת 24 אז אף אחד לא יכל להכריח אותי, אבל הם התעקשו ודי דחקו אותי לפיעוד...

היום הייתה לי פגישה ממש קשה אצל הפסיכולוגית שלי, לאחרונה אני דווקא מרגישה קצת יותר מחוברת אליה ואני לא לגמרי סובלת כשאני הולכת לשם, כן אני לא עפה על זה, לפעמים זה גם ממש לא נעים לי, אבל זה קצת השתפר עד היום.. אני לא בוכה בפגישות, אני אצלה כבר איזה 7 חודשים, אף פעם לא בכיתי או הייתי קרובה לזה, אני לא מגיעה לרמות כאלה, לא איתה ותכלס לא עם אף אחד, דיברנו על זה בעבר וכאילו היום הרגשתי כאילו היא מנסה לגרות לי את הבכי, לגרום לי לבכות, היא הצביעה על כל מיני תכונות/התנהגויות/ הרגלים שאני פחות אוהבת אצלי, כאלה שאף פעם לא דיברנו עליהם, כאלה שהםעוד...

אני לא יודעת איך אני מרגישה, לא שמחה לא עצובה, אין לי רגעי אושר קיצוניים ואין לי רגעי עצב קיצוניים, אולי קצת אפאטית. הכל לא מצליח אבל אני כאילו לא מחוברת לזה, אני רק יורדת במשקל כבר איזה שבועיים, די הרבה, אחרי שהתקרבתי למשקל יעד, עכשיו אני רק מתרחקת ממנו. אני לא אוכלת מספיק, אני יודעת, אני מרגישה את זה, הגוף חלש יותר, אני יותר קצרה לכולם, בימים האחרונים התחילו גם הסחרחורות, אין לי כוח לעשות כלום, אני רק מחכה שהזמן יעבור.. לא ממש מצליחה להתרכז בשום דבר, אני יודעת שזה גרוע, אני יודעת שאני צריכה לאכול ולהפסיק להשקל, לצאת מהאובססיה המעוד...

אני חושבת שאני מתחילה להבריא וזה מפחיד אותי נורא. מצד אחד, הוקל לי קצת, כל ארוחה היא קצת פחות סיוט מבעבר, מתחילה לחזור לי תחושת הרעב והשובע ואני מתחרפנת מזה. אני מרגישה שאני כבר לא חזקה כמו בעבר, כבר לא נשארת חזקה אל מול תחושת הרעב ומצמצמת, כבר לא כל כך מצליחה לצום כמו בעבר. אני יודעת שזה אמור להיות דבר טוב כי אני בדרך למשקל היעד שלי, יש לי עוד מספר קילוגרמים, אבל אני מתקדמת לשם, אני רוצה להחלים אז כל הדברים האלה אמורים להיות בשורות ממש טובות, אז למה זה לא מרגיש ככה? אני משמינה, הבגדים נהיים צמודים יותר ויותר, אני מתביישת באיך שאני נרעוד...

בא לי פשוט לעזוב הכל!! לעזוב את הלימודים, לעזוב את כל החברים, לעזוב את המשפחה, לעזוב את הטיפול ופשוט לעוף מפה הכי רחוק שאני יכולה... לברוח מהכל, מהשגרה המאוסה הזו, מהטיפול הקשה, מהאוכל והקלוריות, מהבושה, מהשנאה העצמית, מהמבוכה ומכל הצרות שלי... פשוט לעזוב, לעשות ריסטארט לעצמי, במקום אחר, בסביבה אחרת... אבל אני חושבת שיותר מהכל בא לי לברוח מעצמי, ושלא משנה איפה אהיה, עדיין יהיה לי את עצמי, את כל המחשבות, הפחדים, החרדות, השנאה והעצבות, אני לא רוצה להתמודד עם עצמי, אני רוצה רק לברוח, פעם זה הצליח לי כל כך טוב, נראה לי ששנים ברחתי, ועכשיועוד...

אני כל כך מפחדת שזה יהיה ככה לנצח, שאני לא אצליח לשחרר אף פעם... תהליך ההחלמה לא הולך ונהיה יותר קל, להרגשתי הוא רק הופך להיות קשה יותר ויותר.. אז יש עליות ומורדות, יש ימים יותר טובים ויש ימים נוראיים שאין לי כוח לכלום, אין לי חשק לכלום, אני רק רוצה להיעלם לחלוטין.. אני מתביישת בעצמי, בקושי שלי, הקושי הזה לאכול, לעלות במשקל, ובכל זאת להמשיך, ואולי זה כי אני לא מאמינה בצדקת הדרך? שאני לא באמת מאמינה שאני יכולה לנצח את ההפרעה הזו ושהדרך להחלמה נראית לי כל כך קשה ובלתי אפשרית שאני בוחרת לא להאמין בה כי היא קשה לי, לאו דווקא בגלל שאני חושעוד...

כל פעם שאני חושבת שאין יותר גרוע, שאני בתחתית, שאני במיץ של הזבל, שיא הדכאון, שיא הייאוש, שיא חוסר האונים, אני מגלה שיא חדש. אני אבודה, אני מיואשת, אני חסרת תקווה, אני חסרת מוטיבציה, אני עייפה, אני סובלת ואני כשלון... נמאס לי כבר, אין לי כוח לכלום, אני לא רוצה עזרה, אני לא רוצה תמיכה, אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה להסביר, אני לא יכולה, לא יודעת איך עושים את זה, לא יודעת איך יוצאים מזה, לא מצליחה, לא מאמינה שאפשר אחרת.. עליתי במשקל שבוע שעבר אצל הדיאטנית, עלייה ראשונה מזה הרבה זמן שרק ירדתי כי לא אכלתי, בשבוע הזה ניסיתי להכיל את התפריטעוד...

אני תקועה, בקונפליקט עם עצמי, רוצה להבריא, לא מאמינה בכוחות שלי לעשות את זה, רוצה לרדת עוד, אבל רוצה להגיע ליעד כי לפי מה שכולם אומרים זו הדרך להחלמה, רוצה לשתף כי זה אמור להקל, אבל גם לא רוצה, לא רוצה להזכר, לא רוצה לדבר על זה, על העבר,על הסיבה שנכנסה ההפרעה, רוצה חיים נורמליים, כמו פעם, אבל לא מסוגלת לשחרר את ההפרעת אכילה שלי, רוצה לשחרר אותה, אבל לא מצליחה, לא יכולה, מנסה ומנסה, ולא מצליחה, כמה אפשר לנסות ולהכשל? בטח שאני ארגיש כשלון, בטח שההערכה העצמית שלי תהיה ברצפה, אין לי במה לאחוז כדי לתת לעצמי קצת ערך בעיניי, כי די, כמה אפשר עוד...

אחרי שהפסיכולוגית שלי אמרה שאני בדכאון ושהיא ממליצה להעלות לשני מפגשים בשבוע ולשקול פנייה לפסיכיאטר, היה לי מאוד קשה לחזור אליה, כי נעלבתי, אבל הלכתי, החלטתי להסכים לפעמיים בשבוע אבל לדחות על הסף את עניין הפסיכיאטר! המצב שלי לא מאוד טוב, בשקילות האחרונות אני רק יורדת, לא מצליחה להגיע למחצית מהתפריט היומי ובכלל נורא קשה לי ביומיום. אני סטודנטית ועכשיו תקופת מבחנים, אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של למידה, כל הסמסטר לא הייתי בלימודים אז אני צריכה ללמוד את כל החומר בערך מאפס.. יש לי מזל שבאמת יש לי חברים מדהימים שהביאו לי את כל החומר ועוד...

לא בא לי להתמודד יותר, לא בא לי לדבר יותר על ההתמודדות, להסביר, להרגיש, להבין מאיפה הכל נובע, לא בא לי, לא יכולה, לא עומדת בזה, אין לי כוח, בא לי רק לברוח, לברוח מהתפריט ומהטיפול ומהפסיכולוגית, אני מתחרטת ששיתפתי, שהתחלתי להתפתח, גם אם זה באמת ממש בקטנה, זה גורם לי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי בעבר ואין לי כוחות להתמודד איתם.. מה אני צריכה את זה? זה עושה לי רק רע, אז אולי המצב הגופני לאט לאט משתפר, עדיין לא ביעד, אבל מתקרבת לשם, אבל ההתמודדות הנפשית מצריכה ממני המון ורק גורמת לי להרגיש רע יותר, אז סבבה העליתם אותי במשקל, אבל אני סובלעוד...

אני נמצאת במקום בטיפול שאני מתחילה להבין קצת, אבל ממש קצת, למה ההפרעה נכנסה לי לחיים, איך היא "עזרה" לי לעבור תקופה רעה... כי היא עזרה לי להשיג שליטה על החיים שלי כשהרגשתי שאין לי שליטה בכלום ושאני בסה"כ כלי משחק בחיים של כל מיני אנשים אחרים, שהרגשתי ואני עדיין מרגישה שזה לא משנה בכלל מה אעשה או אגיד או איך אתנהג, אין לי שליטה על כלום ואני לא יכולה לשנות שום דבר. אבל השליטה הזו, שהרגשתי, היא אשליה, כאילו בהתחלה היא הייתה מאוד מאוד אמיתית, הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט עליו, על עניין האכילה והכי חשוב על הגוף שלי, אני מחליטה מהעוד...