ע Edit רמות חדשות של סבל אני חושבת שאני מתחילה להבריא וזה מפחיד אותי נורא. מצד אחד, הוקל לי קצת, כל ארוחה היא קצת פחות סיוט מבעבר, מתחילה לחזור לי תחושת הרעב והשובע ואני מתחרפנת מזה. אני מרגישה שאני כבר לא חזקה כמו בעבר, כבר לא נשארת חזקה אל מול תחושת הרעב ומצמצמת, כבר לא כל כך מצליחה לצום כמו בעבר. אני יודעת שזה אמור להיות דבר טוב כי אני בדרך למשקל היעד שלי, יש לי עוד מספר קילוגרמים, אבל אני מתקדמת לשם, אני רוצה להחלים אז כל הדברים האלה אמורים להיות בשורות ממש טובות, אז למה זה לא מרגיש ככה? אני משמינה, הבגדים נהיים צמודים יותר ויותר, אני מתביישת באיך שאני נרעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 3 תגובות רמות חדשות של סבל תוכן<p>אני חושבת שאני מתחילה להבריא וזה מפחיד אותי נורא. מצד אחד, הוקל לי קצת, כל ארוחה היא קצת פחות סיוט מבעבר, מתחילה לחזור לי תחושת הרעב והשובע ואני מתחרפנת מזה. אני מרגישה שאני כבר לא חזקה כמו בעבר, כבר לא נשארת חזקה אל מול תחושת הרעב ומצמצמת, כבר לא כל כך מצליחה לצום כמו בעבר. אני יודעת שזה אמור להיות דבר טוב כי אני בדרך למשקל היעד שלי, יש לי עוד מספר קילוגרמים, אבל אני מתקדמת לשם, אני רוצה להחלים אז כל הדברים האלה אמורים להיות בשורות ממש טובות, אז למה זה לא מרגיש ככה? אני משמינה, הבגדים נהיים צמודים יותר ויותר, אני מתביישת באיך שאני נראית עכשיו, אני שונאת את המראה שלי עם כל יום שעובר ואני מתביישת להיראות כך בציבור.. כולם מסביב הבטיחו לי שכשאתחיל לאכול יותר ולשתף פעולה עם הטיפול יוקל לי, אבל זה בדיוק ההפך. אני מרגישה כל כך אשמה בעלייה במשקל, בכל ארוחה ובעצם הקיום שלי פחות או יותר, אבל אין לי כבר לאן לברוח, אני לא מצליחה לחזור ל"סמפטומים" של פעם, לתחושה המדהימה הזו של הרעב, האושר שבצום, תחושת הגאווה והשמחה בירידה במשקל, אני מתגעגעת, כל כך מתגעגעת לזה, אני יודעת שזה נשמע חולה, ושאני אמורה לשמוח שאני מתחילה להחלים, שזה געגוע עקר, שאני זוכרת לה רק את הרגעים הטובים ושוכחת את הסבל שהיה. אבל עכשיו אני סובלת, סובלת מאוד, מרגישה כלואה, חסרת שליטה ובעיקר מרומה. רימו אותי, הבטיחו לי, שכנעו אותי, ואני נפלתי בפח ועכשיו אין שום מזור לכאב שלי, שום דבר שיכול להקל ולו במעט את הגיהנום הזה שנקרא החיים שלי, אני לא יכולה להמשיך ככה יותר… </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה