ע Edit בלי לומר מילה אני תקועה, בקונפליקט עם עצמי, רוצה להבריא, לא מאמינה בכוחות שלי לעשות את זה, רוצה לרדת עוד, אבל רוצה להגיע ליעד כי לפי מה שכולם אומרים זו הדרך להחלמה, רוצה לשתף כי זה אמור להקל, אבל גם לא רוצה, לא רוצה להזכר, לא רוצה לדבר על זה, על העבר,על הסיבה שנכנסה ההפרעה, רוצה חיים נורמליים, כמו פעם, אבל לא מסוגלת לשחרר את ההפרעת אכילה שלי, רוצה לשחרר אותה, אבל לא מצליחה, לא יכולה, מנסה ומנסה, ולא מצליחה, כמה אפשר לנסות ולהכשל? בטח שאני ארגיש כשלון, בטח שההערכה העצמית שלי תהיה ברצפה, אין לי במה לאחוז כדי לתת לעצמי קצת ערך בעיניי, כי די, כמה אפשר עוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 2 תגובות בלי לומר מילה <p>אני תקועה, בקונפליקט עם עצמי, רוצה להבריא, לא מאמינה בכוחות שלי לעשות את זה, רוצה לרדת עוד, אבל רוצה להגיע ליעד כי לפי מה שכולם אומרים זו הדרך להחלמה, רוצה לשתף כי זה אמור להקל, אבל גם לא רוצה, לא רוצה להזכר, לא רוצה לדבר על זה, על העבר,על הסיבה שנכנסה ההפרעה, רוצה חיים נורמליים, כמו פעם, אבל לא מסוגלת לשחרר את ההפרעת אכילה שלי, רוצה לשחרר אותה, אבל לא מצליחה, לא יכולה, מנסה ומנסה, ולא מצליחה, כמה אפשר לנסות ולהכשל? בטח שאני ארגיש כשלון, בטח שההערכה העצמית שלי תהיה ברצפה, אין לי במה לאחוז כדי לתת לעצמי קצת ערך בעיניי, כי די, כמה אפשר להכשל?!? אני לא רגישה לחוות כשלונות בחיים שלי בדברים שקשורים אליי, תמיד הייתי תלמידה טובה, תמיד היו לי אחלה חיי חברה, אף פעם לא חוויתי רצף כשלונות כזה בתקופה כל כך קצרה בחיים, אם בכלל… ותהליך ההחלמה שלי רצוף כשלונות, אני נכשלת אצל הפסיכולוגית כי אני לא מצליחה לשחרר את הבושה, את המה יחשבו עליי, את המבוכה הזו של להגיד את הדברים שעוברים לי בראש בקול רם, לדבר על רגשות? מי עצר אי פעם לחשוב עליהם, אז לדבר עליהם, לחוות אותם מחדש, יש לי כל הזמן פלשבקים מהעבר, מדברים ששכחתי שעברתי, ששכחתי שאני יודעת, וכנראה גם ששכחתי להתמודד איתם.. אני מרגישה כאילו אני הולכת ומשתגעת, כאילו הכל משתלט על הכל, ההפרעה הזו, שפעם לא האמנתי שאני לוקה בה בכלל, היום אני מבינה שאני כן, לגמרי כן. אין לי שליטה עליה, אני לא מצליחה לגרש אותה מחיי, ולאט לאט אני מבינה שכל עניין האוכל בה, הוא מצד אחד הכל, אבל מצד שני, כל כך משני… על האוכל אני שולטת, אני יכולה להחליט אם לאכול או לא, אם לעשות ספורט או לא, אם לעמוד בתפריט או לא, אבל לא באמת, לא תמיד, לפעמים גם על זה אני חסרת שליטה.. אבל על הרגשות, על מי אני ומה אני, על מה אני אוהבת ומה אני שונאת, על מה אני מרגישה ולמה, על לישון בכלל, על חלומות והבזקים, עליהם אין לי שליטה, לא באמת ולא לא באמת, היא פשוט לא קיימת.. אני שונאת את זה, אני יודעת שזה חלק מהעניין, וכנראה אם לא הייתי בטיפול, כל זה לא היה עולה, אבל זה עלה, וזה קיים, ואני לבד, כי אני לא מסוגלת לחלוק את כל הרע הזה עם אף אחד, לא עם משפחה, לא עם חברים, לא עם הדיאטנית ולא עם הפסיכולוגית, אני לא מבינה מה הטעם בחיים כאלה.. וזה בטח נשמע מגוחך, כאילו מה הסרט שלך? פשוט תגידי, בשביל זה הם שם, היא בטח שמעה דברים יותר גרועים או דומים, ועדיין לא מסוגלת, לא מסוגלת להעלות אותם בשיחה, לא מסוגלת להחזיר אותם לחיים שלי, כאילו אם אתעלם מהם, מהרגשות, מהמחשבות, מהפלאשבקים ומהחלומות, אולי הם ייעלמו מעצמם, יחזרו לתת מודע או וואטאבר ויניחו לי לנפשי!!!! הלוואי והיו יכולים לעזור ולהבין בלי שאצטרך להגיד… </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה