זה אפשרי - כמוני

עפרי 0 · 2016-11-02T15:46:59+02:00

שלום לכולם, פעם כתבתי פה די הרבה אבל כבר המון זמן שלא כתבתי ועכשיו אני מרגישה מספיק מוכנה לשתף שוב. אובחנתי באנורקסיה מהסוג המצמצם לפני כמעט שנה. לא האמנתי בכלל שאני חולה, שמשהו לא בסדר אצלי סך הכל התחלתי דיאטה, או כך לפחות חשבתי. החברים והמשפחה העירו לי בלי סוף: "את מגזימה"," אנחנו לא רואים אותך אוכלת", "את כבר רזה מדי, זה כבר לא יפה"," את נחלשת לנו מול העיניים". ואני? אני לא הבנתי בכלל על מה כולם מדברים, נראיתי לעצמי ענקית (למרות שכבר הייתי בתת משקל ותת תזונה). אני בת 24 אז אף אחד לא יכל להכריח אותי, אבל הם התעקשו ודי דחקו אותי לפינה. הלכתי לאבחון ושם קיבלתי האבחנה. התחלתי טיפול מרפאתי של דיאטנית ופסיכולוגית אחת לשבוע. התפריט היה נראה לי פשוט ע צ ו ם. תפריט יומי היה בערך מה שאכלתי במשך שבוע בשיא ההפרעה, לא היה סיכוי שאוכל כל כך הרבה. המשכתי לרדת. התמכרתי לירידה במשקל, לתחושת הרזון, תחושת החולשה הפיזית שדווקא הרגישה לי כחוזק נפשי. המשקל המשיך לרדת. סבלתי מאוד, אבל הרגשתי שאני סובלת למען מטרה והיא הרזון. כמה שירדתי יותר במשקל כך הדרדר גם מצבי הנפשי. התרחקתי מכולם, הייתי כל כך עסוקה בספירת קלוריות וספורט שלא נשאר מקום לכלום. הרגשתי שכולם נגדי, הדיאטנית, הפסיכולוגית, המשפחה והחברים. כולם רצו לקחת ממני את ההפרעה והרזון, ואני הגנתי עליהם בכל מחיר. לאט לאט החיים שלי הצטמצמו, לא תפקדתי בעבודה כי הייתי חלשה מדי. לא הלכתי ללימודים כי לא הצלחתי להתרכז בשום דבר שלא קשור למשקל וקלוריות. ידעתי שהמצב לא יכול להימשך ככה יותר ושאני לא רוצה שהחיים שלי ייראו ככה, אבל לא הצלחתי לשנות שום דבר. גם כשכבר רציתי להפטר מההפרעה, המחיר של ההחלמה והעלייה במשקל היו בלתי נסבלים עבורי. אחרי חצי שנה בטיפול מרפאתי הומלץ לי על אשפוז. לא רציתי, נורא פחדתי, אבל גם ידעתי באיזשהו מקום שאין ברירה. התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה. זה היה אחד הדברים הכי קשים במסע הזה. החוקים הנוקשים, הבנות החולות מסביב, המרחק מהבית, האוכל והעלייה במשקל היו קשים מנשוא. החזקתי שם חודש ושחררתי את עצמי, לא הייתי מסוגלת להשאר שם. השתחררתי כשאני לא ביעד וממש לא בריאה. אחרי האשפוז הבנתי שאם המחלקה היא לא אופציה עבורי, אני אצליח בדרכים אחרות. התחלתי ללכת לדיאטנית ופסיכולוגית פרטית. היה קשה מאוד, ארוחות מהגיהנום, פחד נוראי מכל ביס, חרדה מטורפת מכל שקילה, ארוחה, שיחה ופגישה. זה היה קשה (זה עדיין קשה), אבל עכשיו סופסוף אני יכולה להגיד שזה אפשרי ואפילו שווה את זה. הגעתי למשקל היעד שלי אחרי שעליתי המון במשקל, אני ביעד כבר שלושה חודשים ואפילו חזר לי המחזור בפעם הראשונה מזה שנה. אז נכון אני כבר לא מידה 32 או 34, אני לא עפה על הגוף שלי (למרות שגם עשר קילו פחות לא עפתי עליו), יש יותר רזות ממני ויש פחות רזות ממני, אבל אני לומדת לאט לאט לקבל את השינוי. הגוף שלי לא רוצה להיות כל כך רזה, הגוף שלי (ושל כל בני האדם אגב) לא יכול לחיות מ500 קלוריות ביום, ויודעים מה? גם אני לא. עברתי דרך ארוכה, מלא עליות וירידות (תרתי משמע :)), מלא בכי, תסכול, כעם, חוסר אונים ועצבות. אבל זה היה שווה את זה. היום אני חוזרת אחרת לשנת הלימודים האחרונה בתואר. אני יכולה להתרכז בשיעורים בלי לחשב כל הזמן בראש כמה אני שוקלת, כמה אני שורפת, כמה בטח אשקול מחר, כמה אני שמנה, כמה אני אפסית וכו'. היום אני יכולה פשוט להתרכז בדברים אחרים. היום אני יכולה לצאת עם חברים ולא לאכול סרט כל פעם שיש אופציה לאוכל (כי איכשהו כל מפגש חברתי סובב סביב אוכל), או בכלל להיות עם חברים, לצחוק, לשתות (למרות שיש קלוריות באלכוהול) ופשוט לזרום. היום אני יכולה ללכת לארוחות משפחתיות ולא לתרץ ולשקר שכבר אכלתי, שאני לא רעבה, שאני חולה וכו'. היום אני יכולה סתם לבלות קצת עם המשפחה (וזה אחד הדברים שהיו ממש חסרים לי בשיא ההפרעה). זה עדיין קשה, אני עדיין בטיפול, אבל זה לגמרי אפשרי והכי חשוב, זה לגמרי שווה את זה. אם אני יכולה להתמודד, אני בטוחה שכולן יכולות. החיים אחרי ההפרעה באמת יפים יותר, גם אם הם נראים גיהנום בתהליך ההחלמה, שווה לנשוך שפתיים ולהעז, שווה לקום מכל נפילה ולנסות שוב. זה עדיין תהליך, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולהשתפר, שיש לי עוד הרבה על מה לעבוד בטיפול, אבל אני מרגישה שאני בדרך הנכונה. בקיצור, חפרתי קצת, אבל אני לא מיוחדת, אם אני הצלחתי להתמודד (ועדיין מתמודדת ועדיין קשה לפעמים), כולן יכולות.