ואז היא שאלה אותי היכן המקום שלה אצלי בחיים. ומפגרת שכמוני ככה נאלמתי. ולא אמרתי.
שהיא במקום כל כך חשוב ומרכזי בחיים שלי שאני בכלל לא מסוגלת לראות אותם בלעדיה.!
שהיא בכלל הסיבה שיש לי צפייה לסיים את השבוע, להגיע לפגישה.!
שאם רק יכלה לראות את החיוך על הפנים שלי בכל פעם שאני שמה לב שהיא זוכרת אותי או כותבת לי.!
שאני קורנת ומחייכת גם יום אחרי הפגישה, ופחות עצובה וממורמרת כמו בדרך כלל.!
שיש לי תאבון בריא ולא חולה כשאני מגיעה ממנה הביתה!!!
ועכשיו היא בטח חושבת שהיא בכלל לא חשובה. שכמו שציירתי לה עד עכשיו בראש. שלא אכפת לי מי נכנס או יוצא