פרפר כלוא

ושוב מופיעה תחושת האשמה הזו שסתם אכלתי את הביסלי הזה כי הוא היה מונח לו שם, וסתם אכלתי את הספגטי הזה כי הוא היה פשוט מגרה, אני יודעת בראש שאני לא שמנה, אני מבינה את זה, אני פשוט רוצה להיות יותר רזה... הפרעה ארורה

8 חודשים כמעט שלא ביקרתי כאן .. וחזרתי.. האמת, לא יודעת למה חזרתי... :( והכול השתנה כאן ...

מרגישה שכולם שכחו מקיומי. (זה כבר ככה ערמות של שנים, אבל זה הכי צובט בעיקר בחגים..)
טוב זו לא רק הרגשה. זו גם עובדה.
אימא אין.
אבא נטש מזמן.
המשפחה מנדה, אני כבר לא חשובה ורצויה כמו האחרים. 
חברות אין. 

אם אמות מי יידע? 

רק היא נשארה- ההפרעה. 
רק היא מוחה את הדמעות.
רק היא מנחמת.
רק היא משקרת שתהיה הקלה באסלה. 
 

אז כנראה אני כבר לא רזה כמו פעם
כי הוסת חזרה להיות נורמלית
השיער טיפה התמלא
וחזר לי האור לפנים (ככה אומרים)

אבל מה עם החושך מצרים שיש לי בעיניים כשאני מסתכלת במראה?? :( :( 

אני לא יודעת מה לעשות כבר.
אני כל כך מאוכזבת ופגועה מהמטפלת שלי, כן שוב פעם!
כל פעם אני מדברת איתה על זה ועל מה שמפריע לי
וכל פעם זה חוזר מחדש! היא הפכה להיות נורא עסוקה בתקופה האחרונה, אבל נמאס לי להבין את זה כל הזמן!
מצד אחד אני אומרת אני לא חוזרת אליה יותר,
ומצד שני אני לא באמת יכולה לעשות את זה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות להמשיך לבלוע את האכזבות האלו כי נקשרתי אליה,
או פשוט לזרוק הכול לפח ולתת לזמן לעשות את שלו. ואיכשהו עם הזמן פשוט אשכח ממנה! 

כבר כמה שבועות שלא הלכתי אליה
היא בחופשה.
תחושה של מועקה כבדה אופפת אותי ...
ריק...
קשה להסביר... 
להבין... 
לדבר...
לחשוב...
הבכי עומד בגרון ככה שם תקוע לא נותן לעשות כלום ...
מנסה למלא את הריק הזה בחומר, לא הולך, זה רק עושה יותר גרוע.

היום בפעם הראשונה שחשבתי על לנשנש משהו מתוך העצבות הזו, להמתיק קצת את המר, להשתיק טיפה את הראש לכמה דקות. בדרך כלל אין לי תאבון שאני מרגישה ככה, והיום קרה הפוך. עכשיו אני מבינה זה הביטוי "אוכל מנחם" (כי בדרך כלל הוא סתם מפחיד..) 


למה התחושה הזו בכלל באה??
מתי היא תלך??
רוצה שוב את השעוד...

אז היום זה כבר שבוע ויום שאני מסתובבת בבית, ברחוב ובעבודה כמו זומבי. שוקלת לעזוב את הטיפול.
ולא אני לא כועסת. לא מאוכזבת. אולי טיפה עצוב לי. אבל אני חושבת שאם אעזוב אולי יהיה לי  קל יותר. 
נמאס לי להיפגע כל פעם מחדש ולהתפרק עד עמקי נשמתי בגלל זה. נמאס לי שהיא כל פעם מתעלמת ממני איזה תקופה ואז פתאום שואלת מתי אני באה (אלא אם אני מזכירה לה לפני שאני בכלל קיימת) ושאני מעירה לה שאפילו לא אכפת לה משלומי ושאני נפגעת ממנה. היא מתנצלת וטוענת הפוך ומנסה לסבן אותי במילים יפות שאני כבר לא יודעת אם להאמין להן כי שוב זה קורה כמו גלגל מסתובב. 
אעוד...

ואז היא שאלה אותי היכן המקום שלה אצלי בחיים. ומפגרת שכמוני ככה נאלמתי. ולא אמרתי. 
שהיא במקום כל כך חשוב ומרכזי בחיים שלי שאני בכלל לא מסוגלת לראות אותם בלעדיה.!
שהיא בכלל הסיבה שיש לי צפייה לסיים את השבוע, להגיע לפגישה.!
שאם רק יכלה לראות את החיוך על הפנים שלי בכל פעם שאני שמה לב שהיא זוכרת אותי או כותבת לי.!
שאני קורנת ומחייכת גם יום אחרי הפגישה, ופחות עצובה וממורמרת כמו בדרך כלל.!

שיש לי תאבון בריא ולא חולה כשאני מגיעה ממנה הביתה!!!

ועכשיו היא בטח חושבת שהיא בכלל לא חשובה. שכמו שציירתי לה עד עכשיו בראש. שלא אכפת לי מי נכנעוד...

זה אני??
זה באמת אני שהסכמתי ללכת לאירוע??
זה אני שאכלתי מהבופה?? 
זה אני שאכלתי גם את הראשונה והעיקרית?? 
ונהנתי מהסופלה בסוף??
זה באמת באמת אני שלא חסכתי ולא חישבתי כמה קלוריות אני מכניסה וכמה אשמין מזה?? (ואפילו לא חשבתי להקיא בסוף!)

לא מבינה מה קרה לי...
אבל הכתמים של השוקולד על הבגדים לא משקרים... 
 

עלה כאן הנושא של מיצוי טיפול וגרם לי לתהיות אצל עצמי.. 
מכבר תקופה עברה מאז שהעלתי כאן נושא מתוך כאב וכעס על המטפלת שלי כשהרגשתי שלא אכפת לה ממני ושהיא שכחה ממני. הרבה עבר מאז, הרבה עבר איתה. ושנתיים אצלה ועדיין יש ימים שאני מרגישה ככה, (אבל פחות). 
עדיין לא מסוגלת להוציא משפט על עצמי. על ההרס העצמי. ועל אוכל שלא לדבר.....
ועם זאת עדיין נוסעת יותר משעתיים לכל כיוון רק בשביל לבוא אליה, (כמעט 5 שעות על הכביש), משלמת המון. פעם בשבוע. כי אני רוצה, כי לא יודעת מה מושך אותי לבוא אליה. 
 
מפחידה אותי המחשבה שאולי מיציתי את הטיפול איתה כעוד...