אז היום זה כבר שבוע ויום שאני מסתובבת בבית, ברחוב ובעבודה כמו זומבי. שוקלת לעזוב את הטיפול.
ולא אני לא כועסת. לא מאוכזבת. אולי טיפה עצוב לי. אבל אני חושבת שאם אעזוב אולי יהיה לי קל יותר.
נמאס לי להיפגע כל פעם מחדש ולהתפרק עד עמקי נשמתי בגלל זה. נמאס לי שהיא כל פעם מתעלמת ממני איזה תקופה ואז פתאום שואלת מתי אני באה (אלא אם אני מזכירה לה לפני שאני בכלל קיימת) ושאני מעירה לה שאפילו לא אכפת לה משלומי ושאני נפגעת ממנה. היא מתנצלת וטוענת הפוך ומנסה לסבן אותי במילים יפות שאני כבר לא יודעת אם להאמין להן כי שוב זה קורה כמו גלגל מסתובב.
אפיל