א Edit הפרעת אכילה יקרה שלי, אמרו לי לכתוב לך מכתב, שאולי זה יעזור לי איכשהו להפטר ממך לעד, כי לאחרונה את גורמת לי רק סבל ואני לא באמת רוצה אותך בחיים שלי, לא ככה. אז נכון, בהתחלה היית הכי קרובה אליי בעולם, אשת הסוד שלי, החברה הכי טובה. באת לי די משום מקום, ללא הזמנה מודעת בכל אופן, ככה נכנסת לי לחיים והשפעת עליהם מן הקצה אל הקצה. בהתחלה זה היה בטוב, אני רציתי להיות רזה, הכי רזה, להרגיש רזה וקלה, ואת? את הראת לי את הדרך לשם, לרזון, לאושר. מה לימדת אותי? קודם כל שאוכל זה לחלשים, לחסרי עמוד שדרה, לנהנתנים חסרי שליטה, אז נכון, צריך לאכול כדי לחיות, אבל אפשר להסתפק געוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 6 תגובות הפרעת אכילה יקרה שלי, תוכן<p>אמרו לי לכתוב לך מכתב, שאולי זה יעזור לי איכשהו להפטר ממך לעד, כי לאחרונה את גורמת לי רק סבל ואני לא באמת רוצה אותך בחיים שלי, לא ככה. אז נכון, בהתחלה היית הכי קרובה אליי בעולם, אשת הסוד שלי, החברה הכי טובה. באת לי די משום מקום, ללא הזמנה מודעת בכל אופן, ככה נכנסת לי לחיים והשפעת עליהם מן הקצה אל הקצה. בהתחלה זה היה בטוב, אני רציתי להיות רזה, הכי רזה, להרגיש רזה וקלה, ואת? את הראת לי את הדרך לשם, לרזון, לאושר. מה לימדת אותי? קודם כל שאוכל זה לחלשים, לחסרי עמוד שדרה, לנהנתנים חסרי שליטה, אז נכון, צריך לאכול כדי לחיות, אבל אפשר להסתפק גם בממש מעט ולהמשיך לחיות סבבה. לאט לאט, מתחנו גבולות, כל פעם הורדנו עוד קצת את כמות הקלוריות, לעיתים גם צומות, הכל כדי להוריד את המספר על צג המשקל, והוא ירד וגם די מהר. ואת? את היית שם, עזרת לי להתגבר על הכל, על הרעב, החולשה, העייפות, השיער שנשר, הסחרחורת, שכנעת אותי שהמטרה מקדשת את האמצעים, שהכל בסדר, טשטשת את כל אורות המצוקה שנדלקו לי, האמנתי לך בעיניים עצומות שזו הדרך לאושר, גם אם היא לא תמיד הרגישה כך. אז המספר על הצג ירד עוד ועוד ועוד, ובהתחלה באמת הייתי בעננים, אנחנו היינו בעננים, הרגשתי שאת ממש שותפה לשמחה שלי. אבל אז לאט לאט הגוף הפסיק להגיב והחל למרוד, הוא נעשה רעב ועייף, נתן לנו פייט, הפסיק לרדת במשקל, הפסיק לקבל מחזור והחל לנבול. היו פעמים שרציתי לאכול יותר, רציתי להתאמן פחות, רציתי להקשיב לגוף, אבל פחדתי ממך, פחדתי שתכעסי ותתאכזבי ותחשבי שאני חלשה ודוחה. כל עלייה ולו הקטנה ביותר, 100-200 גרם היית מתהפכת עליי, גורמת לי לשנוא את עצמי, לפחד מאוכל ומשומן ובעיקר לפחד ממך, והפחד ממך גרם לי להתעלל בעצמי עוד יותר, אז עברתי את המשוכה והגוף גם הפסיק למרוד, בעצם עשיתי לגוף שלי את מה שאת עשית לי, נזפתי בו והתעללתי בו, וכל זה כדי לחזור לחברות שלנו, לחברות של פעם, אז איפה את עכשיו?!? נעלמת! את יודעת מה הבעיה? הבעיה שיצרתי תלות כל כך גדולה בך, שההרגשה היא שאין לי שום דבר חוץ ממך, אני מתגעגעת אלייך, מתגעגעת לימים הטובים, את כבר לא מופיעה ומחזקת ותומכת ומרגיעה, גם כשלפעמים את מגיחה, את נוראית, את מטיחה בי האשמות ויורדת עליי, על איך אני מדרדרת ועולה במשקל ועל כמה אפסית אני שאני ככה נכנעת לטיפול, ואני משום מה עדיין תופסת ממך, עדיין מאמינה לך, עדיין מנסה לחזור לצד הטוב שלך, מייחלת ליום שנחזור להיות החברות הכי טובות, ואולי אני פשוט צריכה להבין שזה בחיים לא יקרה, אבל, תמיד האבל המעצבן הזה…<br /> אוהבת אותך, שונאת אותך,<br /> אני.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה