אור 0

אולי אני לא באמת רוצה להחלים ובגלל זה אני לא מצליחה להחלים. אולי אני רק חושבת שאני רוצה להחלים אבל בעצם משקרת לעצמי ולסביבה. אבל זה לא הגיוני. מי רוצה כל כך הרבה סבל? מי רוצה באמת להשאר במצב שרק משבש לו את החיים והשגרה, רק מונע ממנו להתקדם בחיים? אולי אני. זה לא מרגיש ככה אבל... אנשים מסבים לעצמם סבל כל הזמן, אבל בדרך כלל יש איזשהו רווח ולכן הם ממשיכים בהתנהגות ההרסנית הזו. אני לא מוצאת את הרווח שלי. אני שונאת את הטיפול אצל הפסיכולוגית, אוהבת אותה, שונאת את המעמד. זה לא טבעי לי לדבר על עצמי, לשתף אותה במחשבות הכי דפוקות שלי, מפחיד אעוד...

אני אתחיל ואגיד שאני הכי מעריכה את המטפלות שלי בעולם. שגם אם לפעמים אני כועסת עליהן, זה לא באמת עליהן, זה על עצמי ועל ההפרעה ואני סתם מוציאה את זה עליהן. באופן כללי, בעיניי, כלל מי שבוחר במקצוע טיפול בכלל ובטיפול בהפרעות אכילה בפרט הוא אדם מיוחד וראוי למלוא ההערכה. עוד לא החלמתי לצערי, כן יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות, לפעמים תת משקל, לפעמים משקל תקין, צמצומים, אכילת התפריט, בולמוסים.. אני שונאת את ההפרעה, אין לי כבר שום זיקה אליה, חלום שלי להיפטר ממנה אחת ולתמיד, אבל זה חלום שאני עוד לא מצליחה להגשים באופן רציף. כל פעם עולהעוד...

בא לי להרים ידיים ולהכנע ומה שיהיה יהיה. אין לי כוח יותר לשיחות, לתפריט הבלתי נסבל הזה, לארוחות, לידיעה הזו שכל ארוחה שאני אוכלת מנוגדת לכל מה שאני רוצה בשביל עצמי, לדבר היחיד שחשוב לי כרגע וזה הרזון. זה מטומטם, זה שטחי, זה חולה, אני יודעת את זה ועדיין אם אני ממש כנה עם עצמי, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לרדת במשקל, עוד ועוד, כמה שיותר. אני בטיפול כבר שנה וחצי ועדיין נאבקת. עדיין חולה. עדיין שונאת את זה. הגעתי ליעד כבר פעמיים אבל הוא בלתי נסבל עבורי. אני לא יודעת אם אני לא רוצה להיות יכולה לחיות עם הגוף שלי במשקל "תקין" או שאני לא רוצהעוד...

אני זוכרת פעם, בהתחלה, לפני איזה שלוש שנים, כשההפרעה רק נכנסה לחיים שלי הייתי מאושרת. חשבתי שאשכרה פיצחתי את הנוסחה. צמצמתי ימים, צמתי, התאמנתי מלא, רזיתי מלא, המשקל פשוט צנח והייתי על גג העולם. היה לי טוב, היה לי טוב עם עצמי, הרגשתי מסוגלת וכל יכולה, תמיד בשליטה. אז נכון היו גם ימים פחות טובים, אבל הם היו מעטים. הפכתי לקצת חלשה, אבל זה לא הפריע לי, זה אולי השתלט לי על החיים, אבל בקטע טוב ומעצים. ואז החלה הדרדרות קטנה, כמה התעלפויות ורגעי חולשה וכל העולם פתאום מנסה "להציל" אותי: המשפחה, החברים, אפילו מהעבודה, התעקשו והתחננו שאלך לטיפועוד...

חשבתי שאני כבר ממש בסוף ההחלמה. הגעתי ליעד, המשקל סופסוף התאזן אפילו על יותר מהיעד, ואפילו הצלחתי עוד איכשהו לקבל את זה. אני מתבאסת כי באמת חשבתי שזה מתקדם, שיש סיכוי כלשהו שזה באמת יעבור. אובחנתי לפני קצת יותר משנה באנורקסיה מהסוג המצמצם, התחלתי טיפול שלא הצליח כבר הייתי בהמתנה לאשפוז כשהחלטתי לתת צ'אנס אמיתי למטפלות ולהחלמה. ולאט לאט עליתי במשקל, התחלתי להתאפס, להתאזן להחזיר לעצמי לאט לאט את החיים של לפניי, כל פעם קצת....
כבר חודש בערך שיש לי בולמוסים, פעם-פעמיים בשבוע, אני לא מצליחה לעצור אותם, אז מה שקורה זה שיום יומיים בשבוע אניעוד...

צוות של מומחים: פסיכולוגית, דיאטנית, פסיכיאטרית, אשפוז קצרצר שלא עמדתי בו, משפחה מדהימה ותומכת, חברים טובים שלא התרחקו למרות שאני לא אני רוב הזמן, שיחות, תפריטים, מלא תובנות, הכרה שאי אפשר ככה, ניסיונות חוזרים ונשנים לאכול יותר, להפסיק לפחד כל כך מהפחד, מחזור שנעלם ואז חזר, תקופה כבר ממש ארוכה שאני "בסדר", אחרי תהליך ממש ארוך ומלא עליות וירידות, כעס, תסכול, כאב, עצב, אבל יו ניים איט. אני שומרת על היעד וסופסוף מתחילה לחזור לעצמי. ואז, ג'ינס אחד בחנות שלא עולה עליי למרות שעד ממש לא מזמן היה המידה המתאימה עבורי והכל הולך לפח! וזה לא מידהעוד...

אני כל כך כל כך עצובה, אני מרגישה שאני ממש באבל, באבל על הרזון שכבר לא קיים, באבל על כל התחושות שנלוות אליו שנראה לי שלעולם לא יחזרו, ממש אבל, כאילו מישהו מת.. אני מתאבלת על תחושת השליטה, על תחושת ההתעלות, הריקנות הזו בבטן, ההישגיות, היכולת הזו להציב מטרה ולעמוד בה. היכולת הזו של לא להתפתות לשום דבר, לצום.. אפילו לתחושת החולשה והסחרור אני מתגעגעת, ממש ממש מתגעגעת. אני מתגעגעת להרגשה שהבגדים שוב נהיים גדולים, ללקום בבוקר להישקל ולראות ירידה, זה אושר והישגיות שאני לא מצליחה להרגיש בשום מקום אחר..
ועכשיו מה? עכשיו הכל נהרס, אני שונאת אתעוד...

אני כבר ביעד, חצי קילו לפה חצי קילו לשם, אבל ביעד כבר כמה שבועות. כן, התפריט עדיין סיוט, הוא לא נהפך ליותר קל אבל אני כבר מתרגלת אליו איכשהו.. הגוף פחות או יותר התייצב, אז נכון, אני כבר לא מתעלפת, הרבה פחות חלשה פיזית שזה באמת מדהים. עכשיו גם אישרו לי לעשות קצת ספורט, לאט לאט, וחיכיתי לזה מלא אז זה דווקא עושה לי ממש טוב. אני בטיפול כבר כמעט שנה, עם כמה הפסקות ושינויים, זה עדיין קשה לי, נורא מביך כל פעם מחדש, במיוחד אצל הפסיכולוגית שם אין ברירה אלא לדבר. הסבירו לי שהאנורקסיה היא בעצם מנגנון הגנה, שמלכתחילה היא הגיעה כדי "להגן" עליי: להעוד...

אין בי שום אמונה יותר שדברים יסתדרו בחיים שלי. אני ממש ממש סובלת והאמת שנמאס לי להסתיר את זה כבר. אני כבר לא אני. לא מכירה את עצמי יותר. שום דבר כבר לא מעניין. שום דבר כבר לא מסעיר או מרגש. זה כל כך מתסכל לנסות ולנסות ולנסות ופשוט להיכשל כל פעם מחדש. כבר שבועיים שאני ביעד, היה גיהנום להגיע לשם וזה לא הולך ונהיה יותר קל. אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף שלי, אני שונאת להרגיש כל כך שמנה וענקית ומגושמת. אני מרגישה ממש לא בנוח במשקל הזה. וזה לא משנה מה יגידו. זה לא משנה כמה מסבירים לי שזה משקל תקין, שזה נראה הרבה יותר טוב עכשיו, שהכל עוד...

אני משמינה וזה שובר אותי, אני במרחק של קילו וחצי מהיעד, עברתי כל כך הרבה, אני באמת עוד שנייה שם, יש מצב שאני כבר שם ואני לא יודעת כי אני נשקלת רק אצל הדיאטנית. הבגדים נהיים צמודים, אני לא יכולה לסבול את עצמי ואת הגוף שלי ככה, הוא משתנה. הסביבה אומרת שאני נראית יותר טוב "לא השמנת! עלית במשקל, זה לא אותו דבר, חזרה לך החיות לפנים, כיף לראות אותך אוכלת קצת יותר, את נראית מאושרת יותר". על פניו אני אמורה לשמוח, על פניו הם חושבים שהם עושים טוב. אני נעלבת מכל משפט כזה, הוא מרסק אותי, אני מרגישה כשלון. אני מרגישה שאני אוכלת המון. חזרה לי תחושתעוד...

רגשות האשם הורגים אותי!!!
הנה הצום ממש תכף נגמר, כולם סופרים את הדקות כדי לאכול ולשתות ורק אני קבורה בחדר שלי ובא לי שהאדמה תבלע אותי. הדיאטנית והמטפלת שלי אסרו עליי לצום. אני מבינה את זה ברציונאל, המצב הגופני שלי לא ממש טוב, אני עוד לא ביעד, הצום עלול לשרת את ההפרעה. באמת שבראש אני מבינה את זה מצויין. אבל אני מרגישה כל כך אשמה. שהבאתי את עצמי למצב כזה שאני לא יכולה לצום. האוכל היה קשה במיוחד היום. כל סביבי צמים ורק אני לא.
אני כל כך עייפה כבר מהמאבק הזה, מהמלחמה היומיומית הזו מול עצמי ומול ההפרעה. כל קולי זועק מצד אחד שהשמנתי ובא לי לעוד...

אני לא רוצה להשלים עם המצב הזה! אני לא רוצה להשלים עם חיי הסבל האלה! אני לא ישנה, לא אוכלת, מתרחקת מכולם... אני שונאת את ההפרעה הזו, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את החולשה שלי אל מולה, את זה שאני שבויה שלה. אני שונאת את ההתמודדות הזו, צעד קדימה שלושה אחורה. חודשים שהייתי בטיפול פרטי (דיאטנית ופסיכולוגית אחת לשבוע). המצב השתפר והחמיר, השתפר שוב ואז שוב החמיר. לפני כמעט חודש הרמתי ידיים, הקושי שבהחלמה גבר עליי ועזבתי את הטיפול בפתאומיות. בהתחלה הוקל לי, הטיפול הכביד עליי נורא, השיחות הכאיבו והתפריט היה רק עוד דבר שאני לא מצליחה לעמוד בועוד...