א Edit הצילו אני משמינה וזה שובר אותי, אני במרחק של קילו וחצי מהיעד, עברתי כל כך הרבה, אני באמת עוד שנייה שם, יש מצב שאני כבר שם ואני לא יודעת כי אני נשקלת רק אצל הדיאטנית. הבגדים נהיים צמודים, אני לא יכולה לסבול את עצמי ואת הגוף שלי ככה, הוא משתנה. הסביבה אומרת שאני נראית יותר טוב "לא השמנת! עלית במשקל, זה לא אותו דבר, חזרה לך החיות לפנים, כיף לראות אותך אוכלת קצת יותר, את נראית מאושרת יותר". על פניו אני אמורה לשמוח, על פניו הם חושבים שהם עושים טוב. אני נעלבת מכל משפט כזה, הוא מרסק אותי, אני מרגישה כשלון. אני מרגישה שאני אוכלת המון. חזרה לי תחושתעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 2 תגובות הצילו תוכן<p>אני משמינה וזה שובר אותי, אני במרחק של קילו וחצי מהיעד, עברתי כל כך הרבה, אני באמת עוד שנייה שם, יש מצב שאני כבר שם ואני לא יודעת כי אני נשקלת רק אצל הדיאטנית. הבגדים נהיים צמודים, אני לא יכולה לסבול את עצמי ואת הגוף שלי ככה, הוא משתנה. הסביבה אומרת שאני נראית יותר טוב "לא השמנת! עלית במשקל, זה לא אותו דבר, חזרה לך החיות לפנים, כיף לראות אותך אוכלת קצת יותר, את נראית מאושרת יותר". על פניו אני אמורה לשמוח, על פניו הם חושבים שהם עושים טוב. אני נעלבת מכל משפט כזה, הוא מרסק אותי, אני מרגישה כשלון. אני מרגישה שאני אוכלת המון. חזרה לי תחושת הרעב.אני אשכרה צריכה אוכל, הגוף שלי מבקש את זה. לכאורה זה הדבר הכי טבעי בעולם ולי הוא מרגיש גיהנום. אני לא רוצה להשתמש יותר בגוף כדי להביע רגשות. אני לא רוצה לחזור לדכאון של ההרעבה, אני זוכרת שגם אז הרגשתי רע, אבל אז לפחות זה היה בשליטה שלי. אני החלטתי, אני קבעתי, אני בחרתי מתי לאכול ומתי לא (ולרוב באמת פשוט לא אכלתי). היום אני מרגישה שהשליטה נלקחה ממני לגמרי. אני מתחרטת כל כך על הכל, על כל הדרך שעשיתי, על כל המאבק בתפריט. בסופו של דבר אני צריכה לחיות עם הגוף הזה, לא המשפחה, לא הדיאטנית ולא הפסיכולוגית. אני. ואני באמת לא מצליחה לחיות איתו בשלום. אני שונאת להרגיש את תחושת הבטן המלאה, אני שונאת להרגיש רעבה ושאני לא יכולה יותר וחייבת לאכול. אני מתגעגעת לרעב האחר, לרעב שהצלחתי להתרגל אליו. לרעב שעבר מעצמו עם הזמן כי לא אכלתי. לרעב הזה שהייתי מצליחה להתעלם ממנו. הרעב הזה שדווקא נתן לי להרגיש חזקה ומסוגלת. אני מתגעגעת לגוף שלי לפני שהוא עלה כל כך הרבה במשקל. לא הייתי אף פעם ברזון קיצוני כמו שרואים בטלוויזיה ובכל הכתבות בהן החולה האנורקטית שוקלת 30 קילו ונראית כמו גופה. הייתי בתת משקל אבל לא היסטרי ולא קיצוני בשום צורה. היום הג'ינסים של פעם צמודים עליי, אפילו החולצות כבר מתחילות להיות קטנות. אני מתביישת בעצמי ושונאת את עצמי ואת הגוף הזה ורק בא לי להעלם.<br >איך מתרגלים לגוף החדש? איך חיים איתו בשלום? כולם חושבים שאני בסדר עכשיו כי פיזית אני נראית קצת יותר טוב בעיניהם, אבל עכשיו זה השלב הכי קשה בשבילי. ודווקא עכשיו אני מרגישה שלאף אחד כבר לא אכפת, שאף אחד כבר לא דואג או מנסה לעזור. אפילו הדיאטנית שאני ממש מחוברת אליה כבר לא ממש אמפתית, כאילו שאם אני עולה במשקל אז אני כבר לא סובלת. כאילו איפה את חיה? אני מבינה שאת שמחה ושמבחינתך עשית את שלך, נתת עבודה טובה והמטופלת שלך סופסוף עולה במשקל אבל עכשיו אני הכי סובלת. עכשיו אני הכי ברע. ודווקא עכשיו כולם פחות תומכים ועוזרים ואני ממש צריכה את זה אבל לא נעים לי לבקש. אני אף פעם לא מבקשת עזרה או תמיכה, אני תמיד סולדת מזה כי זה גורם לי להרגיש חלשה. אבל אני באמת מאבדת את זה. עכשיו אני באמת סובלת. אני חייבת עזרה </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה