א Edit נשבר לי הלב אני כל כך כל כך עצובה, אני מרגישה שאני ממש באבל, באבל על הרזון שכבר לא קיים, באבל על כל התחושות שנלוות אליו שנראה לי שלעולם לא יחזרו, ממש אבל, כאילו מישהו מת.. אני מתאבלת על תחושת השליטה, על תחושת ההתעלות, הריקנות הזו בבטן, ההישגיות, היכולת הזו להציב מטרה ולעמוד בה. היכולת הזו של לא להתפתות לשום דבר, לצום.. אפילו לתחושת החולשה והסחרור אני מתגעגעת, ממש ממש מתגעגעת. אני מתגעגעת להרגשה שהבגדים שוב נהיים גדולים, ללקום בבוקר להישקל ולראות ירידה, זה אושר והישגיות שאני לא מצליחה להרגיש בשום מקום אחר.. ועכשיו מה? עכשיו הכל נהרס, אני שונאת את עוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 1 תגובה נשבר לי הלב תוכן<p>אני כל כך כל כך עצובה, אני מרגישה שאני ממש באבל, באבל על הרזון שכבר לא קיים, באבל על כל התחושות שנלוות אליו שנראה לי שלעולם לא יחזרו, ממש אבל, כאילו מישהו מת.. אני מתאבלת על תחושת השליטה, על תחושת ההתעלות, הריקנות הזו בבטן, ההישגיות, היכולת הזו להציב מטרה ולעמוד בה. היכולת הזו של לא להתפתות לשום דבר, לצום.. אפילו לתחושת החולשה והסחרור אני מתגעגעת, ממש ממש מתגעגעת. אני מתגעגעת להרגשה שהבגדים שוב נהיים גדולים, ללקום בבוקר להישקל ולראות ירידה, זה אושר והישגיות שאני לא מצליחה להרגיש בשום מקום אחר..<br /> ועכשיו מה? עכשיו הכל נהרס, אני שונאת את עצמי עוד יותר, עברתי כבר בשתי קילו את היעד, לא מסוגלת להסתכל במראה, לא מסוגלת לקנות בגדים, לא מסוגלת להכיל את עצמי בתוך עצמי בכלל.. אני מבינה שהמשקל הוא לא הכל, שהוא לא קובע אם אני כישלון או הצלחה, שהוא סתם מספר.. אבל הוא נותן את הטון לכל החיים שלי בערך כרגע, בלי היכולת לרדת במשקל ובלי תחושת הרזון אני כישלון, אני כלום. אני כלום כי ככל שההפרעה נכנסה לי יותר ויותר לחיים, ככל שהיא השתרשה בנשמה שלי, כל שאר התחומים בחיים שלי נדחקו עד שנעלמו כליל… אין לי כלום עכשיו, אני מרגישה ריק בלב. שום דבר לא מעניין אותי, לא להצליח בלימודים, לא לבלות עם חברים ומשפחה, לא לטייל, לא להתאהב.. לא מצליחה להנות מכלום כלום. אני רק מעבירה את הזמן, מחכה שיעברו הימים, אין בי שום ציפייה לכלום.. החיים שלי הפכו ריקים, גם אם הימים מלאים, גם אם אני מוקפת, אף אחד לא מבין, אף אחד לא באמת מעניין אותי וזה בעיקר ממש עצוב. אבל הכי קשה, והכי עצוב זה שאני שמנה. לא אכפת לי מBMI, לא אכפת לי שאומרים שעכשיו אני במצב תקין לחלוטין, שאני רחוקה אלפי קילומטרים מלהיות שמנה. אני יודעת את האמת, אני יודעת מה העיניים שלי רואות ומבחינתי זו האמת שלי, אין לי עיניים אחרות ואני לא סומכת על אף אחד. אני מבינה שאין ברירה, שאני צריכה למצוא דברים אחרים שימלאו את החיים שלי ובעצם יחליפו את ההפרעה, אבל אני לא מצליחה, אני רק יודעת בראש שלחזור לצמצומים זה אולי הכי מפתה בעולם, אבל זה לא יקדם אותי לשום מקום, רק ירחיק אותי מהחיים שאני רוצה לחיות, ועדיין לפעמים הדחף לרדת במשקל ולחזור להרגיש טוב יותר כל כך מפתה, שאני לא יכולה לו. כבר שלושה ימים שאני בצמצום קיצוני, לא מצליחה לאכול, אני לא רוצה לא לאכול, אני רק רוצה קצת הקלה, אני רק רוצה להרגיש לכמה שעות, או לכמה ימים קצת יותר טוב וזו הדרך היחידה שעובדת לי. וזה פוגע בכולם, בכל מי שאני הכי אוהבת בעולם, ההורים שלי שמו לב לחוסר האכילה שלי בימים האחרונים ונראה לי שהם פשוט התייאשו ממני כבר, שמעתי את אבא שלי בוכה אתמול, אומר שאני חייבת אשפוז וזה שבר לי את הלב, אם הוא הגיע למצב שהוא בעד אשפוז, כנראה המצב שלי באמת קשה. לא מאמינה שאני מאכזבת אותו כל פעם מחדש, אני שונאת את זה, הוא הכי חשוב ויקר לי בעולם ולדעת שאני פוגעת בו פשוט שובר לי את הלב.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה