אני זוכרת פעם, בהתחלה, לפני איזה שלוש שנים, כשההפרעה רק נכנסה לחיים שלי הייתי מאושרת. חשבתי שאשכרה פיצחתי את הנוסחה. צמצמתי ימים, צמתי, התאמנתי מלא, רזיתי מלא, המשקל פשוט צנח והייתי על גג העולם. היה לי טוב, היה לי טוב עם עצמי, הרגשתי מסוגלת וכל יכולה, תמיד בשליטה. אז נכון היו גם ימים פחות טובים, אבל הם היו מעטים. הפכתי לקצת חלשה, אבל זה לא הפריע לי, זה אולי השתלט לי על החיים, אבל בקטע טוב ומעצים. ואז החלה הדרדרות קטנה, כמה התעלפויות ורגעי חולשה וכל העולם פתאום מנסה "להציל" אותי: המשפחה, החברים, אפילו מהעבודה, התעקשו והתחננו שאלך לטיפו