"וויתרתי" ככה אמרתי למורה לפיתוח קול ולמורה לבלט לפני כמה ימים ועזבתי
"אני לא נלחמת יותר" ככה אמרתי לפסיכולוגית ולדיאטנית…
אז למה אני כותבת על זה?
איל לי תקווה להחלים ואין לי כוחות לנסות שוב. כל הגוף כואב. והאמת היא שהחברה היקרה שלי, ההפרעה, היא כל מה שנשאר לי. אז אני שומעת בקולה ולא אוכלת, וזה עוזר טיפה.
אבל יש טיפה קטנה בתוכי שרוצה שמישהי יקח אותי. ינער אותי ויצעק " דיי כבר! תילחמי! את תצליחי לנצח!"
כי אני כואב לי לוותר. כואב לי לא לשיר. כואב לי לא לרקוד. כואב לי לא להאמין.
אני תמיד אכשהו אחזתי בתקווה, ותוכי ידעתי ותבוא גאולה. אבל אני כב