ג'וליה94

אני במשקל תקין כבר שנה . אני לא לוקחת משלשלים מעל שלוש שנים. לא מקיאה. אני אוכלת טוב. עם זאת ... כמה חודשים אני כבר מתמודדת עם כאבים וצרבות אחרי ארוחות. בשבועות האחרונים הכאב החמיר, אני גם מקיאה לפעמים ויש לי שלשולים אחרי ארוחות ( סורי על יותר מידי שיתוף). זה נהיה כל כך קשה בשבוע שכבר שבוע לא אכלתי כלום חוץ משיבולת שועל ומלא אינשורים. .... עכשיו חוץ מזה זה שזה לא נעים וממש כואב. זה גם נורא מטגרר. אני ממש לא רוצה שזה יגרום לי ליפול חזרה להפרעה. האם מישהו עבר את זה? מישהו יכול לעזור או לספר לי מה קורה?

מישהי מכירה פה את מיטריקס או שחף? זה טיפול פרטי ... עדיף פרטי או ללכת למחלקה רגילה ?

שוה הועפתי מאשפוז על פגיעה עצמית חמורה. אבל אני לא יכולה להםסיק. ותאמינו לי שאני כל כך רוצה ופשוט לא מסוגלת. אני כבר מעל עשור פוגעת בעצמי. אני לא יודעת אך מפסיקים. והכל מחמיר ברגע שאני לבד. אז שוב ההםרעת אכילה דופקת בדלת ושוב הסכין נמצע בידי ואני שוב לבד. שום מחלקה סגורה חוץ מאברבנאל לא תיקח אותי כי אני לא מהאיזורים שלהם. ואני מסרבת לחזור לגהנום שעברץי שם. אני כבר לא יודעת לאן לפנות לעזרה ומה הלאה. ואני כבר לא בטוחה שיש לאן ושיש הלאה. כי אולי אין כבר תקווה שאצליח. אני חושבת שאני כבר יותר מידי שנים חולה כדי להצליח להבריא. אני לאעוד...

באיזה מצבים באשפוז שמים לישמי זונדה? א

שמיהו יחזיק לי את היד. שמישהו יעזור לי לאסוף את החלקים השבורין בתוכי. אני מתחננת שמיהו יחזיק אותי יקח אותי ויציל אותי. אני לא רוצה למות אבל אני לא חיה. אני חולה בהפרעות אכילה 10 שנים. למדתי לקחת סכין לידיים שלי בגיל 10. למדתי לא לאכול בגיל 9. למדתי שאני לא שווה כלום עוד לפני גיל 6. למדתי שאף אחד בחיי לא ישאר. שאף אחד לא יאהב אותי. עכשיו אני בת 23. החיים שלי זה כאבים ורעב ומיונים. פניתי לכל אשפוז, אבל אף אחד לי ילחם עלי כל עוד שאני לא נלחמת. ואני רוצה נשבעת שאני רוצה. אבל לא נשארו לי כוחות. אני לא יודעת אך להלחם. אבל זה לא מספיקעוד...

תגידי לי מה לעשו,ת , תסבירו לי מה התכנית, אל תוותרו אלי גם כשאני רוצה לוותר. תהיו איתי ברגעים הקשים. ואני מבטיחה שאני אעשה הכל ואלחם בכל כוחי כדי לצאת מהחושך הזה. אני כמעט 23. בזבזבתי את רוב חיי על לרצות אותה ולא הצלחתי. אני מבטיחה לתת הכל ולהלחם. אני אעשה כל מה שתגידו לי. רק תגידו לי. ואל תוורו. ... חבל שאין למי להתחנן כבר

איזה מסגרות או טיפולים יש לאחרי אישפוז? הוסטל, דיור מוגן? אחרי כל אישפוז עד עכשיו חזרתי הביתה בלי תכנית. ישבתי חיכיתי לטיפול באיזו מרפאה ובזמן הזמן מהר מאוד נפלתי להרגלים ישנים שהובילו לנפילה מהירה . אם אכנס עכשיו לאישפוז אני לא רוצה שיהיה כמו בפערמים הקודמות. אני צריכה להכנס למסרת בתחזיק אותי ותדריך אותי. ומה לגבי דיור מוגן מה זה ואך זה עובד? אני רוצה רוצה שיתאפשר לי להמשיך לרקוד ולשיר.

אני כבר לא יכולה. בזבזתי מעל עשור על ההפרעה הזאת. יש לי יום הולדת 23 עוד חודש... אני לא מאמינה שאני עדיין במצב כזה. אני כבר לא יכולה יותר הגוף כואב... הנפש כמוון יותר. אני כבר ליץא יודעת מה יכול לעזור!! אני לא מסוגלת לשנות את האכילה, כבר ניסיתי, תמיד נפלתי מהר. אני לא יכולה להתמודד עם הכאב והחרדה. אני תמיד פוגעת בעצמי. אני לא מסוגלת כבר אבל אני לא יודעת אך מתחילים שינוי! אני ניסיתי וכל פעם הפילה יותר קשה. ואני לא רוצה להפרד מההפרעה... אבל אני כבר לא יכולה. אני מעדיפה למות מאשר לסבול ככה . זה גהנום שלא נגמר.

הייתי היום בשיחה במחלקה החדשה בבאר יעקוב ( עם מישהי מכיר אותה אז תכתבו לי). בגדול הייתי עצבנית, אני ממש מרגישה רע עם. המנהלת מחלקה ממש שמה דגש על העובדה שצריך לרצות טיפול ולרצות להבריא. קשה לי עם זה. אני ריצה להבריא, אני רוצה לראות מה יש מעבר להפרעות שלי. אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה לפגוע בעצמי יותר. אני רוצה להתמסר לשירה וריקוד בלי שההפרעה, תפריעה. אבל אני נורא מפחדת. אני מפחדת לאכול, להפסיק לחתוך, להרגיש... אני מפחדת שאני לא מספיק טובה כדי להצליח בחיים. ואני כועסת, אני עץכועסת שהאשפוזים הקודמים לא עזרו, אני כועסת על מטפלעוד...

שאלה לגבי הבראה מהפרעות אכילה. אחרי עוד נפילה קשה וארוכה החלטתי שוב לקום. אז עברו שלושה חודשים. אכלתי המון, עליתי כמוון במשקל ועכשיו כבר שבועים אני מנסה לאכול בריא ונקי. אני רקדנית אז קשה לי היה לאכול המון ולרקוד עם בטן נפוחה והרגשה כבדה. אבל אני מרגישה נורא, פיזית, יש לי סחרחורות ואני חלשה. יש לי רגעים שקשה לי לקום. קשה נורא לעלות במדרגות. ועכשיו שאני מנסה לאכול יותר נקי זה רק מחמיר. אני לא מבינה מה אני עושה לא נכון. בשנים קודמות אחרי תקופה של אכילה הגוף די חזר לעצמו מהר. והפעם אני מנסה ומנסה והוא לא מבריא. עזרה? ועודעוד...

לפני חודש וחצי עברתי משהו... גם בגיל 10 עברתי דברים לא משוטים שגררו אחירהם שנים של סבל...
לפני חודש וחצי הזכרונות הכו בי כמו גלים בים סוער. חשבתי שזה לא ישפיע עלי... אבל הינה אני. עבר חודש וחצי ואני בדיכאון שמתגבר, נכנסת להתקפי חרדה, והתקפי זעם. מתחילה לבכות ולצרוח. ואימי ואחותי נעמדות מולי בחוסר עוניםואני לא מצליחה להשתלט על השד שנכנס לתוכי. התחלתי להקיא שוב ולחתוך, כדי לפחות טיםה להריע את השד הנוראי.
יש לי עוד 4 ימים יום הולדת 22. אני לא יכולה להתחיל ככה עוד שנה.
היה לי כל כך טוב, התחלתי לחייך ולצחוק, חזרתי לעבוד ולרקוד, מצאתי חברים עוד...

"וויתרתי" ככה אמרתי למורה לפיתוח קול ולמורה לבלט לפני כמה ימים ועזבתי
"אני לא נלחמת יותר" ככה אמרתי לפסיכולוגית ולדיאטנית...
אז למה אני כותבת על זה?
איל לי תקווה להחלים ואין לי כוחות לנסות שוב. כל הגוף כואב. והאמת היא שהחברה היקרה שלי, ההפרעה, היא כל מה שנשאר לי. אז אני שומעת בקולה ולא אוכלת, וזה עוזר טיפה.
אבל יש טיפה קטנה בתוכי שרוצה שמישהי יקח אותי. ינער אותי ויצעק " דיי כבר! תילחמי! את תצליחי לנצח!"
כי אני כואב לי לוותר. כואב לי לא לשיר. כואב לי לא לרקוד. כואב לי לא להאמין.
אני תמיד אכשהו אחזתי בתקווה, ותוכי ידעתי ותבוא גאולה. אבל אני עוד...