כלא התודעה הוא האויב הכי מפחיד שלא מרפה לרגע

kvishavood · 2017-02-25T14:51:28+02:00

חודשים שאני רוצה לכתוב משהו. לזעוק משהו החוצה. כל פעם אני מוותר, מתוסכל מחוסר היכולת לתאר, יודע שזה בלתי אפשרי. אז אני אכתוב בכל זאת, בידיעה שאין סיכוי להעביר את עצמי באמת לאחר. אני לא בדכאון. זו לא חרדה. זה לא זמני. זה רק אני שנשברתי מזמן, לפני שנים, כילד. זו אותה מצוקה שחשתי מזמן, אותו סרטן שגדל בנפש. אז, יכולתי בתמימות לדמיין ולקוות שעם הגיל משהו יצמח מהריסות הנפש השבורה, שהטיפולים יועילו במשהו, שיש איך לאחות עץ שנשבר או שאפשר לשתול עצמך מחדש. אבל דברים לא משתנים, לא עם השנים ולא עם שנים של טיפולים. יש מגבלה לכמות הרעל וההרס שילד רגיש ושביר יכול להחשף לה בלי להסדק יותר מדי מבפנים ולאבד את היכולת להחזיק את עצמו. אני מרגיש נורא אבל זה לא כי אני בדכאון במיטה ולא יכול לזוז או לא רואה טוב בחיים. אין דבר שהייתי רוצה יותר מלמצות את החיים, מלמצות את מה שהיה הפוטנציאל ששלי שאני יודע שאין לו סיכוי להתממש. כל מה שנותר מהימים שלי זה רק להתאבל ולקונן על מה שאיבדתי, על החיים שלא יהיו. לנופף לכל יום אבוד שלא היה בו כלום, להסתגר בחדר ורק לצפות בחיים מהצד, לרחם על עצמי, על הילד שהייתי שלא יכול לקחת חלק בחיים, מתעב את עצמו ככ מבפנים, חרד וחש פגום, מוצף באשמה שאין לה היגיון. יש ילדים שגדלו בבית שבו נחשפו לדברים שלא היו צריכים, ומשהו בתוכם נפגע באופן ככ קיצוני ואין מה לעשות כבר. ככ הרבה מטפלים שאין להם מושג, שתמיד יפתרו את זה באופטימיות, אבל אני יודע שאין לי עתיד וזו רק האחזות מיותרת שמשאירה אותי כאן, כשבעצם הייתי צריך כבר לסיים את זה מזמן. הרי בין כה וכה אני מת, חודשים של כלום, ימים שנמרחים אחד לשני ולא כי אין מצב רוח, אלא כי אין לאן ואין למה. אם הכל ככ כואב לי עם עצמי, אם אני ככ מסוכסך עם עצמי שחברה רק מכאיבה, רק מאירה בעוצמה על כל החולאים והתסביכים..אז עדיף כבר להרקב לבד, עד שאמצא את הכוח להשלים שהחיים האלה לא בשבילי. כמו ילדים קטנים מוכשרים ונפלאים שהיה להם ככ הרבה עתיד לפניהם שמתו באורח טראגי ושם זה נגמר, יש גם כאלה שהתאונה הזו השאירה אותם בחיים אבל הם לעולם לא יהיו באמת חיים יותר, והם רק מצבה מהלכת של מה שיכל להיות והסבל יגמר רק כשהתודעה תפסק. אני סתם כותב, לא יודע למה. שום דבר מזה לא קרוב לדייק את המצב, וכל אחד שיקרא אם יקרא יפענח את זה לפי החושים האישיים שלו. הכל לבד, כמו לצעוק בשפה זרה, אפשר רק לקלוט עוצמה של קול אבל את הפרטים הקטנים, את המהות, את מי שאתה אף אחד לא יראה. תמיד היית לבד ותמיד תהיה עם הכאב והפצע שלך. בכיין. אם יש מי שירצה להגיב, רק אבקש שתחסכו לי אמירות ריקות של עידוד ואופטימיות. יש כאלה שרוצים את זה, אותי זה מתסכל ומרתיח יותר מהכל. אני לא מחפש עידוד, וזה רק מעצים את תחושת הלבד. סתם רציתי לכתוב. תודה.