kvishavood

מה עושים כשהבעיה שלך היא לא דיכאון, וזו לא חרדה. זה לא משהו שנפתר בכדורים, או בשיחות אין סוופיות. זו האישיות הפגועה שלך. כמה אפשר להשחית נשמה צעירה ופגיעה לפני שהיא הופכת לחולה מדי. ראיתי כלבים כאלה שהתעללו בהם ככ שהם לעולם לא יוכלו לתת אמון, גם אם מגיע מולם אדם עם לב זהב שיוכל לעזור. אתה לא מסוגל לפתח מאפיינים באישיות שאחרים אפילו לא ידעו שקיימים אצלם כי זה ככ יסודי, כי נפגעת כ"כ ביסודות כשהיית כ"כ פגיע, ועכשיו השלד שלך לנצח זוכר דברים, מגיב עכשיו בעקבות מה שקרה אז. וזה לא טראומה שאם תזכר בה או תעבוד אותה היא תשחרר משהו, זה עוד...

מלא פעמים בעבר לא הבנתי למה אנשים שואלים בפורומים דברים שהפסיכיאטר שלהם אמור להסביר. היום הגעתי לפגישה ראשונה עם פסיכיאטר, מנהל מחלקה, דרך כללית מושלם בתשלום מוזל. לא יאומן איזו רשלנות, ואם לא היה לי בעברי 15 שנים של 'ניסיון' כואב עם מאניה דיפרסיה, אשפוזים ומשפחה שלמה ומכרים שחוו את העניין, הייתי יוצא ממנו בדרך להתקף מאני נוסף. באתי להחליף כדורים אותם אני לוקח כבר כמעט 15 שנה במיצב מצברוח אחר בגלל תופעת לוואי שלא יכולתי לשאת יותר. אני אמנם יציב ולא מאני כבר המון זמן אבל לשאלתי מתי אוכל להפסיק לקחת את הכדורים שלי [ליתיום] ורק לקחת אתעוד...

בחלומות הכי גרועים שלי' כילד, כנער שפונה לטיפול, זועק לעזרה, 'הצילו משהו חמור לא בסדר איתי', לא יכולתי לדמיין, או קיוויתי ככ שלא, אגיע לגיל 30 והשדים שהקיפו אותי בילדות ילוו אותי גם לפה, ילכדו אותי בכלא מבודד, בתרחיש בלהות כזה שאין לו סוף. כ"כ הרבה פעמים חשבתי שאוכל להמלט, לסיים את החיים הנוראיים שלי, לברוח מעוד שנים נוראיות שמחכות, שבתוכם יש ככ הרבה ימים אינסופיים שחוזרים על עצמם עם מטען אינסופי של כאב ומצוקה. אבל אני לא מצליח לעשות זאת, אפילו שעמלתי להשיג בידי את מה שנחוץ לסוף מובטח ושלו. לא כי יש חריץ של תקווה, ולא כי יש בדיל שעוד...

אני מחפש פסיכיאטר 'בכיר' שמקבל באיזור הצפון, מחיפה וצפונה, אם ידוע למישהו על שמות שאוכל לבדוק, אם ידוע למישהו באופן אישי על מישהו אז עדיף אחד עם גישה לא מקובעת ["תרופות הן הפתרון להכל"], עם גישה אנושית. אין לי התנגדות לתרופות, לוקח שנים ליתיום לייצב מאניה דיפרסיה, אבל יש המון בעיות פסיכולוגיות מילדות שלא מאפשרות לי לחיות, ופסיכיאטר אחר שמכיר אותי מהעבר המליץ טיפול בחשמל אחרי שבמשך שנים אינספור נוגדי דיכאון לא עשו דבר - רק שלדעתי אין סיכוי שזה יועיל כיוון ולא מדובר בדיכאון ממש אלא בענינים בתחום הפרעות אישיות שמאמללים אותי שנים, אך לעוד...

חודשים שאני רוצה לכתוב משהו. לזעוק משהו החוצה.
כל פעם אני מוותר, מתוסכל מחוסר היכולת לתאר, יודע שזה בלתי אפשרי. אז אני אכתוב בכל זאת, בידיעה שאין סיכוי להעביר את עצמי באמת לאחר. 

אני לא בדכאון. זו לא חרדה. זה לא זמני. זה רק אני שנשברתי מזמן, לפני שנים, כילד. זו אותה מצוקה שחשתי מזמן, אותו סרטן שגדל בנפש. אז, יכולתי בתמימות לדמיין ולקוות שעם הגיל משהו יצמח מהריסות הנפש השבורה, שהטיפולים יועילו במשהו, שיש איך לאחות עץ שנשבר או שאפשר לשתול עצמך מחדש.

אבל דברים לא משתנים, לא עם השנים ולא עם שנים של טיפולים. יש מגבלה לכמות הרעל וההרעוד...

סיפור חיים טראגי. כאב והבחירה הרציונלית לסיים אותו. מדהים כמה כאב יכולים לעורר בנו אלה שהיו מופקדים לשמור עלינו.
סיפורה של מורן וורנשטיין שהחודש עברה המתת חסד בשווייץ בגיל 36 לאחר שסבלה מכאבים פיזים נוראיים בעקבות ניתוחים לאחר ניסיון אובדני, שבא אחרי ילדות שבורה.
חד גדיא חד גדיא.

http://www.haaretz.co.il/st/c/prod/global/moran/7/
 

אציין רק שהיה לי רצון ובראשי ניסחתי אינספור פעמים איך לכתוב כאן את סיפורי, את מה שעובר עליי. התחושה המתסכלת שאני לא מסוגל באמת לצייר תמונה של תודעה שהתחפרה ונכנסה למבוך מפותל לפני ככ הרבה שנים.
אז ויתרתי על הניסיון. הגעתי לרוב לקרוא ולנסות לראות אולי אולי אמצא מישהו שיכתוב דברים שיזכירו את עצמי אבל לא ממש.  
אני מגיע במטרה יותר ספציפית. 
אני ביאוש ככ גדול. אחרי שנים של ניסיונות בטיפולים פסיכולוגים ומסגרות שונות..מגיל ככ צעיר. 
הרמתי כבר ידיים על טיפול נוסף, חזרתי להורים והסתגרתי בחדר חודשים. כמו רוב החיים תמיד הדלת החוצה מהעולם נרעוד...

פסיכיאטר/ית בחיפה או באיזור הצפון שרואה את הבן אדם ולא רק סט של הפרעות. 

אחד/אחת שעובדים עם קופ"ח כללית או שלא לוקחים סכומים מטורפים אך בכל זאת מקצועיים ומעודכנים.

תודה.