לא הייתי רוצה לעצבן כאן אף אחד אבל רוב הדיכוי שלי נובע מהשגרה שמוטלת עליי ועל הסובבים אותי.
אני יודע שצריך לעבוד , אני יודע שצריך לנהל בית , להתחתן ועוד
השאלה היא אם ככה צריכים להיות חיי. יוצא לי מידי פעם לראות מאין אור בקצה המנהרה אבל מהר מאוד זה נעלם.
אני מנסה לעודד את עצמי שזה יגמר אבל זה לא מחזיק הרבה זמן, חיי בתוך סערת רגשות שלא נגמרת .
הנפש שלי רוצה אחרת (רואה אחרת) והשכל הישיר הולם בחוזקה ולא מרשה. אני ממש מרגיש כאילו אני לקוד בתוך חיים טובעניים שכאלה. הרבה פעמים אני סוגר את עצמי מלראות או לדעת מה קורה סביבי. אני באמת רוצה אחרת