סיפור החיים הכושלים שלי, עד שבמקרה גיליתי שאני סובל מהפרעת קשב. *סליחה שזה ארוך אבל פעם ראשונה שאני כותב על מה שעברתי*

beenthroughhell · 2017-09-21T22:43:50+03:00

אז ככה, עד לפני חודש הייתי הסטודנט העצלן שמגיע פעם בחודש להרצאה, לא מגיש מטלות, בקשר רק עם 3 אנשים מכל הקבוצה, כמעט ולא שומעים גם כשמגיע, בורח מכל ההתאספויות והפגישות החברתיות, מאחר לכל מקום, נמצא רוב הזמן בחדר, תמיד צריך להעיר לו על זה ששכח את המפתחות שלו *עוד פעם*, הציונים שלו "על הקשקש" ובטח אם מדברים איתו יומיים לפני הבחינה *הוא עדיין לא פתח מחברת*. אבל אם יושבים איתו בקפטריה, סתם להבין איך עם כל זה וכל לחץ הלימודים הוא רגוע וצוחק, ואחרי הסגריה הראשונה מגלים שלמרות שאתה מכיר אותו שנה זאת הפעם הראשונה שאתה מבין שהוא בתכלס בן-אדם עמוק בעל נשמה עתיקה שלא מדבר הרבה אך חולם הרבה, שלמרות שהוא לא מגיע ושהציונים שלו נמוכים הוא התחיל להתעסק בסטארט-אפים בבניית אתרים ואפליקציות מרעיונות מדהימות, בן אדם שנשמע כמו בן 35 אבל הוא כולה בן 21 שנמצא בשנה ב' בהנדסת מחשבים שאחרי שיחה של שעה וחצי על העתיד של הטכנולוגיה וההיי-טק בארץ יכול להמשיך עוד שעתיים לדבר על ההיסטוריה של האנושות והאבולוציה ומכאן לעבור למוזיקה ואומנות, בחור שמבין במלא דברים עם כמות ידע מטורפת. ככה הייתי כל החיים שלי, רעיונות וידע אך ללא מעשים וללא הצלחה, נכשלתי בכל דבר חשוב בשבילי, אף פעם לא הצלחתי להחזיק קשר ליותר מכמה חודשים, בתיכון ישנתי ובכל זאת סיימתי בממוצע גבוהה "יותר מדי גבוהה יחסית לאנרגיה שהשקעתי", את הפסיכומטרי הוצאתי ציון סבבה אבל אני יודע שיכולתי להוציא ציון הרבה יותר גבוהה אם הייתי נוכח בקורס ששילמתי עליו, לא מרגיש שייכות לשום מקום בעולם, אין משהו שמעניין אותי בחיים, ואם אני מוצא משהו שמעניין חכה חודשיים וכל המוטיבציה נעלמת, הורים שלי לוחצים עליי כל הזמן להצליח בעבודה, בקשר עם בחורה או עם חברים, בלימודים אקדמיים להצליח במשהו משמעותי בחיים האלה. עד שלפני חודש קיבלתי הפסקת לימודים בגלל ציונים נמוכים, מבפנים? התפוצצתי רציתי למות לא הבנתי למה אני לא יכול להשקיע כמו כולם? למה אני לא יכול להצליח? ללמוד? לשבת שעות ימים למה אני לא יכול? למה אני לא יכול להמשיך עם הרעיונות שהיו לי? למה אני מתלהב ממשהו ותוך אפס זמן רוצה לשרוף הכל ולישון? נשברתי עוד יותר והתחלתי לחשוב לחפש דבר אחד, הצלחה אחת, משהו שעשיתי שאני גאה בו... כלום, אני פאשלה אחת גדולה למשפחה שמורכבת ממנהלת בית ספר, שופט בבית משפט, רופא מומחה באונקולוגיה וקלינאית תקשורת הכי מוצלחת בעיר. ואני בן 21 שלא הצליח לסיים לימודים כי סתם לא בא לו לקום להרצאות או ללמוד עוד כמה שעות. למה? מה לא בסדר איתי? אינטליגנציה? ממש לא, לא מזמן עברתי מבחן איי-קיו של וכסלר וקיבלתי 135!!!. אז מה הבעיה? מסלול לימודים? אין סיכוי, הדבר היחידי שבאמת נוגע לי בלב הוא החומרה, מאז שהייתי בן 0 פירקתי כל דבר שיכולתי והרכבתי בחזרה, עד היום כל טלפון או מחשב שאני קונה, קודם כל מפרק מסתכל בודק ואז מרכיב חזרה ומפעיל. אז מה לעזאזל לא בסדר איתי? זאת הייתה הנקודה ששינתה לי את חיי, הייתי על הקצה, כמה ימים במיטה, מליון מחשבות בשניה, שכחתי מתי בפעם האחרונה אכלתי או התקלחתי, אבל זה לא משנה גם ככה אין אחד שאכפת לו ממני חוץ מאמא שמדבר איתה פעם בכמה שבועות כי אני שוכח להתקשר או לשלוח הודעה, חברים כמעט ואין לי ככה הייתי כל חיי לבד נוח לי לדבר עם עצמי מאשר לדבר עם מישהו אחר, האנשים שהבינו אותי באמת היו אחד או שניים, והשיחות שלא הייתי צריך לחזור בהן על כל משפט כמה פעמים, "כי הדיבור שלי מהיר" או בלתי פוסק, הרגשתי שאני לוזיר חולמני שרק יודע לדבר על חלומות אך בפועל לא משיג כלום. בכל זאת, כמו שעשיתי כל פעם שנכשלתי, המשכתי האלה כי ידעתי שמתישהו אני ימצא את המקום שאני שייך אליו, האמנתי בפנים שיבוא יום שאני אצליח להגיע לשאיפות שלי ואצליח איכשהו להראות לכל אלה שלא האמינו בי שהפוטנציאל שנמצא בתוכי יכול לשנות את העולם. ומכאן יצאתי לעבודה חדשה שהתחלתי לא מזמן, כי עוד פעם סיימתי את כל החסכונות שהיו אמורים להספיק לעוד כמה חודשים, הגעתי באיחור כמו כל פעם, והתחלתי עבודה כן משמרת רביעית או חמישית הייתה בשבילי אני לא זוכר בדיוק אבל כבר מכיר ויודע כל מה שצריך אפילו שעברתי התלמדות שנמשכה לכמה שעות במקום כמה משמרות, ובכל זאת תמיד הייתה טעות פה או טעות שמה "זה לא חדש בשבילי אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו ב 100% ולא אפילו ב90% לא משנה כמה קטן תמיד היה חדר משהו", המנהלים מופתעים מההתקדמות שלי אבל מתבאסים מהזמנים שלי, העובדים איתי כיף להם כי אני עושה כמה דברים באותו זמן, אבל עצבניים מזה שהם מדברים איתי ואני "בעולם אחר". ופתאום אני באמצע העבודה, כרגיל עושה כמה דברים במקביל, ואני שומע מישהי שאומרת לי "תגיד עברת טיפול מתאים או שאתה בכלל לא יודע על מה אני מדברת?" הפעם לא הייתי בעולם אחר, עזבתי הכל, שתקתי, בפעם הראשונה בחיי כל הקולות שיש לי בראש שתקו לפחות משניה, הרגשתי שהחיים הפסיקו לרגע והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש (זאת האחמ"שית שהיום הפגישה הראשונה שלי איתה כי לא עבדה כבר כמה זמן, היא 20 דקות עומדת ומסתכלת עליי, כן ראיתי אותה כשנכנסה אך שכחתי שהיא פה בכלל, אבל רגע "מהה?" צעק הקול בתוך הראש שלי וצעקתי "מהה? לא הבנתי? למה את מתכוונת? אווי סליחה, אני העובד החדש, אני סיימתי את המשמרת להיום אך הרגשתי שאני יכול להמשיך לעבוד דיברתי עם המנהל ואישר לי שאעזור לחברה פה" כל העובדים הסתכלו עליי מוזר אף אחד לא הבין מה המשפט שזרקתי תוך פחות מחצי שניה, לקחתי נשימה כמו תמיד כדי לחזור על מה שאמרתי לאט לאט, ואז היא אמרה "היי, נעים להכיר,עזוב, לא משנה שסיימת להיום אני שמחה שאתה עוזר להם פה, אני רואה שאין לך מושג על מה אני מדברת, סיים פה ותפגוש אותי בחוץ" אבל הייתי בעולם שלי במחשבות שלי, התפרצי עכשיו באמצע המשמרת עם משפט ארוך במהירות שאני רגיל לכך שאנשים לא מבינים ובמקום לחזור עוד פעם על המשפט היא הבינה מה אמרתי לא הסתכלה עליי מוזר, בפעם הראשונה בחיים שלי אני אומר משהו ולא פוגש את המבט ההוא, המבט שגרם לי להתבודד מהחברה ולהפוך לבן אדם שקט ש"כמעט ולא שומעים אותו", עזבתי הכל, אמרתי לעובדים שאני תכף חוזר, לקחתי קופסת סיגריות וכוס קפה והלכתי איתה להבין מי זאת? מה היא? למה היא לא כמו כולם? ואיך הבינה אותי?. יצאתי ישבנו דיברנו כמה שעות, שיחה שאם לא קראו לה לעולם לא הייתה נגמרת, בפעם הראשונה בחיי יכולתי לדבר בלי להתעצבן שאני חוזר על דברים שאמרתי, גם כש"ריחפתי" היא החזירה אותי לעולם, שיתפתי איתה הכל, כל מה שקרה לי ולפעם הראשונה בחיי הרגשתי בנוח לדבר ולהגיד הכל . ועכשיו אני יודע שהבן-אדם שישב איתה לשיחה נעלם, הסבירה לי על הפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים וכך שהיא בעצמה סובלת מההפרעה הזאת "וככה היא ידעה שיש לי כי אני מתנהג כמוה" אך עברה טיפולים מתאימים והיום היא עוזרת למבוגרים שסובלים מההפרעה מלווה אותם בטיפולים ומפנה אותם לטיפולים המתאימים. היא הציעה לי ללכת לפסיכולוג לאבחון מקיף ורשמי, וזה מה שעשיתי, גיליתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז סוג משולב. עכשיו הכל מסתדר לי, סוף סוף נפל לי האסימון, אני לא פאשלה אחת גדולה, אני סובל מהפרעה שאף אחד לא ידע שהיא קיימת אפילו אני, הודעתי לאמא הרגשתי שהקלתי עליה היא הבינה שזאת האבן שהייתה בדרכי כל הזמן, נכון שעכשיו קצת מאוחר, אבל לא אכפת לי אני יכול לנסות את כל מה שחלמתי לנסות מאז שהייתי קטן, כי סוף סוף יש לי דרך, סוף סוף אני מבין מה הבעיה ומתחיל לטפל בה, ולא משנה במה יעלה לי, על מה אני אצטרך לוותר או מה אני אצטרך לשלם. כי עכשיו אני רואה את האור שבקצה המנהרה ויודע שאני יכול לממש את הפוטנציאל שטמון בתוכי בשבועיים האחרונות השתניתי מאוד נהייתי בן אדם אחר, חיוך לא מזויף, הקשר עם המשפחה שלי "שכמעט ולא היה" חזר להיות חזק מתמיד, הכרתי את השכנים שגרתי לידם בשנתיים וחצי האחרונות ולא ידעתי איך קוראים להם, כבר לא מרגיש בדאון, הבנתי שפגעתי באנשים קרובים ללבי בלי לדעת , הבנתי איפה למה ואיך נכשלתי בחיים והכי חשוב סוף סוף יש בי תקווה להצליח ושאני לא עוד לוזיר חסר חיים. זה הסיפור שלי, את החיים שלי אני חייב לאחמ"שית שהפכה להיות החברה הכי טובה שיש לי למרות הפרשי הגיל "גדולה ממני ב 10 שנים" ועדיין מדי פעם נפגשים אצלה ומבזבזים שעות על דברים, שני אנשים עם הפרעת קשב וריכוז בשיחה בלתי נגמרת תדמיינו, חזרתי לעבוד על הרעיונות שהתחלתי איתן וגם אם אני יחכה שנים אני יודע בתוכי שאני יכול להצליח.