כמו שכתבתי בפעם הקודמת שכתבתי כאן- קצת אחרי השיחרור מתלה"ש, ויצאתי החוצה והבנתי כמה שנשארתי לבד. החברות הכי טובות- התרחקו. ואני מרגישה צורך לומר שהנה, חזרתי. אבל זה לא אפשרי. הן במקום אחר.
עם אחת מהן אני בקשר פעם בשבועיים בערך, שאר החברות הן בנות שהיו איתי במחלקה, שאני אוהבת אותן באמת מכל הלב
אבל חברת אמת- חברת נפש, כמו שהיו לי פעם, כבר אין. וזה חסר לי.
אני כועסת על עצמי כל כך על הנזק שגרמתי לחיים שלי. ויודעת שאני רק בת 19 ו"כל החיים לפניי", אבל זה לא מרגיש ככה. אני מרגישה שהובלתי את עצמי היישר לתהום שאין לי מושג איך לצאת ממנה, שהרחקת