Edit אופטימיות – שם המשחק כמו רוב המושתלים, סיפורי מתחיל אי שם בעבר הרחוק. בשנת 1981 נודע לי שאני בריאה / חולה במחלת P.S.C מחלה אוטואימונית שפוגעת בכבד. רוב השנים הייתי מטופלת ובמעקב בביה"ח "מאיר" ע"י דר' יונה קיטאי, רופאה משמעותית בחיי. לאורך השנים עבדתי, תפקדתי וחייתי חיים מלאים עם עננה מעורפלת, בין לבין היו אשפוזים וקשיים ברמות שונות. בסוף שנת 2012 חלה התדרדרות וכשלים בתפקוד הכבד ואני כבר בת 68, גיל שהיה מעבר לגיל המקסימלי שאישרו השתלת כבד בארץ. למזלי הטוב, הגעתי למחלקת השתלות בבילינסון, שם פגשתי את מיטב האנשים; רופאים ומשתילים עם נשמה יתרה שהגישו אותי לוועעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 4 תגובות אופטימיות – שם המשחק תוכן<p>כמו רוב המושתלים, סיפורי מתחיל אי שם בעבר הרחוק. בשנת 1981 נודע לי שאני בריאה / חולה במחלת P.S.C מחלה אוטואימונית שפוגעת בכבד. רוב השנים הייתי מטופלת ובמעקב בביה"ח "מאיר" ע"י דר' יונה קיטאי, רופאה משמעותית בחיי.<br /> לאורך השנים עבדתי, תפקדתי וחייתי חיים מלאים עם עננה מעורפלת, בין לבין היו אשפוזים וקשיים ברמות שונות.<br /> בסוף שנת 2012 חלה התדרדרות וכשלים בתפקוד הכבד ואני כבר בת 68, גיל שהיה מעבר לגיל המקסימלי שאישרו השתלת כבד בארץ.<br /> למזלי הטוב, הגעתי למחלקת השתלות בבילינסון, שם פגשתי את מיטב האנשים; רופאים ומשתילים עם נשמה יתרה שהגישו אותי לוועדת חריגים – בשל מצבי המדורדר וגילי "המופלג" ואכן, האישור ניתן!<br /> לתזמון יש משמעות גורלית רבת עוצמה ותוך חודשיים וחצי מיום שנפתחו בפניי שערי ביה"ח בילינסון זכיתי לקריאה: "בואי, יש לנו תרומת כבד".<br /> כל מי שעבר השתלה יודע איזה רגע מרגש, מפעים ועוצמתי יש להודעה שכזו.<br /> בדרכי, באמבולנס, לקראת ההשתלה חשבתי על משפחת התורם שבנסיבות הטרגיות שלה חשבה על תרומת איברים לשם הצלת חיים (לימים נוצר קשר עם משפחת התורמת ואנו בקשרים עד היום).<br /> עברתי את ההשתלה, זאת היתה "סאגה" של תשעה ניתוחים עם אישפוזים חוזרים, על כל מה שמשתמע מכך ולאחר מכן שיקום ארוך וממושך שלווה בעזרה ובתמיכה של מעגלים שונים לרבות משפחה, חברים וקהילה שלמה.<br /> במהלך תהליך השיקום ומהיכרותי עם עצמי, ידעתי כי לא אוכל לשבת באין מעשה וסתם ליהנות ממזלי הטוב… שמתי לי למטרה להתקדם ולעסוק בדברים שאני אוהבת, לתרום ולהעניק ממרצי ויכולותיי לאחרים.<br /> לאט ובהדרגה גם התחלתי לעסוק בספורט: הליכה, התעמלות תואמת גיל, מכון כושר והתוודעתי למשחק ה- "פטנק" שהינו משחק חברתי עם מיומנויות של אסטרטגיה שמקורו בצרפת. השתדלתי להתמקצע בו והתאמנתי שלוש פעמים בשבוע.<br /> באותו הזמן (לפני כשנה) נודע לי שמתקיימת אולימפיאדת מושתלים אחת לשנתיים והשנה התקיימה במלגה, ספרד. ההחלטה להשתתף הייתה חד משמעית מבחינתי. אמרתי לעצמי (בליבי) כי דבר לא יעצור אותי.<br /> אכן פעלתי לפי ההנחיות ועוד הבטחתי לעצמי כי "אני אעמוד על הפודיום!" ולא חשבתי שהחלום יתממש ובגדול.. זכיתי במדליית זהב!!!<br /> מעבר להצלחה האישית הרגשתי גאווה גדולה להתעטף בדגל שלנו, דגל מדינת ישראל. חבריי שזכו גם הם במדליות היו שותפים לחוויה המרגשת.<br /> מטרת התחרויות הינה לעודד מושתלים לעסוק בספורט לבריאותם הם, כי הרי קיבלנו את חיינו "במתנה" ואנו מצווים לשמור על המשאב הנדיר הזה שהושתל בגופנו וכן, למנף את נושא תרומת האיברים.<br /> פורסם בפדרציה של האולימפיאדה על כך שבמדינות שאירחו את התחרויות עלה שיעור תרומת האיברים בהן.<br /> יצאנו שישה מושתלים ללא היכרות מוקדמת: שלושה מושתלי כבד, שני מושתלי כליות ומושתלת לב אחת. חזרנו עם ארבע מדליות: אחת זהב, אחת כסף ושתי מדליות ארד ועם המון גאווה ומוטיבציה להמשיך בפעילות ספורטיבית.<br /> יצאתי לתחרויות מתוך תחושת שליחות ורצון להוכיח לעצמי ולאנשים הרבים שנגעו בחיי שזה אפשרי! ורק השמיים הם הגבול.</p> <p>ברצוני להוקיר ולהודות לצוות הרופאים והמשתילים שהאמינו בי ולמשפחה אצילת הנפש של התורמת.</p> <p>אני קוראת לכם חברי המושתלים; כליות, ריאות, כבד, לב ובאשר הם:<br /> מי שיכול, רוצה ושואף להיטיב עם עצמו – ספורט מרומם את הנפש והלב וזה אפשרי!</p> <p>רותי ג.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה