נ Edit הסיפור שלי שלום לכולן, מה שלומכן? אני קוראת פה כבר המון זמן ואף פעם לא העזתי לשתף או להגיב, אבל עכשיו תפסתי קצת אומץ :/ אני בת 26, לפני משהו כמו שנתיים שלוש התחלתי דיאטה לבד, התחלתי בצורה יחסית מאוזנת ולאט לאט צמצמתי יותר ויותר.. אכלתי כל יום כמות מאוד מצומצמת של קלוריות וכל יום אותו הדבר. זה היה לי כל כך קל, הרגשתי על גג העולם, שפיצחתי את הנוסחא. המשקל ירד במהירות והרגשתי נפלא, התחלתי לקבל מחמאות מכולם, עלה לי קצת הביטחון העצמי. הבנתי שאפשר לאכול ממש מעט ועדיין לתפקד כל עוד אני מעסיקה את עצמי מבוקר עד לילה. לאט לאט זה התחיל להשתלט לי על הכל, המעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 5 תגובות הסיפור שלי <p>שלום לכולן, מה שלומכן? אני קוראת פה כבר המון זמן ואף פעם לא העזתי לשתף או להגיב, אבל עכשיו תפסתי קצת אומץ :/<br /> אני בת 26, לפני משהו כמו שנתיים שלוש התחלתי דיאטה לבד, התחלתי בצורה יחסית מאוזנת ולאט לאט צמצמתי יותר ויותר.. אכלתי כל יום כמות מאוד מצומצמת של קלוריות וכל יום אותו הדבר. זה היה לי כל כך קל, הרגשתי על גג העולם, שפיצחתי את הנוסחא. המשקל ירד במהירות והרגשתי נפלא, התחלתי לקבל מחמאות מכולם, עלה לי קצת הביטחון העצמי. הבנתי שאפשר לאכול ממש מעט ועדיין לתפקד כל עוד אני מעסיקה את עצמי מבוקר עד לילה. לאט לאט זה התחיל להשתלט לי על הכל, המשקל המשיך לרדת, המחמאות התחלפו למבטי רחמים ודאגה, פתאום כל הסביבה שלי התעוררה. חברים, משפחה, האקס שלי, כולם ירו עליי שיש לי בעיה ואני לא מודעת אליה בכלל. המצב הגופני החל להדרדר, המחזור פסק, השיער נשר, כבר לא ממש תפקדתי בלימודים או בעבודה, כל שעבר לי בראש זה כמה אכלתי, כמה אשקול, מה אוכל וכו'. בלב כבד וברגשות מאוד מעורבים הסכמתי ללכת לטיפול. התחלתי אצל דיאטנית ופסיכולוגית ומהר מאוד קיבלתי את התווית "אנורקסית". הייתי בטיפול משהו כמו שנה, רק כשאיימו באשפוז, יותר נכון התנו את המשך הטיפול באשפוז, הצלחתי לקחת את עצמי בידיים. לאט לאט היא הגדילה לי את התפריט, המשקל עלה במהירות. בכל הזמן הזה, רק היה נראה שאני בהחלמה אבל לא באמת. סבלתי ואני עדיין סובלת פי מיליון עכשיו מאשר כשהייתי בתת משקל. את הטיפול הפסקתי לפני כמה חודשים כי המשקל תקין, המחזור חזר והרגשתי שאין לי זכות להקרא "אנורקסית", אני כבר לא צריכה וכבר לא מגיע לי טיפול כשאני במשקל תקין. הבעיה היא שמאז שחזרתי לאכול כמות קלוריות נורמלית נהיו לי התקפי אכילה. חשוב לי לציין שבחיים לא הקאתי ובכל תקופת הצמצום שהייתה די ארוכה מעולם לא נתקלתי בתופעה הזו. זה השטן, זה נוראי, זה חוסר שליטה מוחלט, זה כואב (פיזית ונפשית) ובעיקר זה משמין… אני לא מצליחה לשלוט על זה ואני מתביישת בזה כל כך.. אני שונאת את עצמי ושונאת את הטיפול שבגללו עליתי כל כך במשקל והחלו לי הבולמוסים האלה, וזה גם אחת הסיבות שעזבתי. עכשיו אני לבד, לגמרי לבד, אני כל כך מתביישת וכל כך כשלון. איך הדרדרתי ככה? איך הסכמתי לוותר על השליטה והאיפוק שהיה לי?? ובשביל מה? רק כאב לב. אני שמנה, אני שונאת את עצמי ככה. אני מתביישת, אני לא רוצה לחיות ככה ואני לא מצליחה לשנות את זה. אני מרגישה מרומה מצד אחד ומצד שני, אין לי את מי להאשים מלבד עצמי.<br /> איך ממשיכים מפה? והאם זה אפשרי בכלל? אווף אני כל כך מיואשת</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה