ניצן3

אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של לחזור לטיפול, אין דבר שיותר קשה לי בעולם הזה מאשר להודות שאני דפוקה ונכשלת ולבקש עזרה. כשהייתי בתת משקל זה היה טיפה יותר קל, כי גם אם באמת האמנתי שאני שמנה, ידעתי שלפחות לפי ההגדרה היבשה אני בתת משקל, זאת אומרת שיש לגיטימציה, מה גם שכולם ממש לחצו עליי, אז זה היה קשה אבל הרגשתי שאין ממש ברירה.. כבר כמעט חצי שנה שאני בלי טיפול, הפסקתי מייאוש בעיקר.. הגעתי למשקל תקין, כבר לא צמצמתי כמו בעבר, המצב הנפשי כמובן שרק החמיר אבל הרגשתי לא ראויה... היום אין לי בכלל תמיכה, המשקל תקין ואני אוכלת יותר אז כולם עוד...

אני לא מצליחה להתגבר על הבושה ולחזור לטיפול ואני יודעת שאני חייבת. הבולמוסים מחריפים, אני לא מצליחה לשלוט בהם, כמה ימים של צמצום, יום יומיים של בולמוסים, זו השגרה שלי וזה גיהנום! היה לי כל כך קשה לפנות לראשונה לטיפול, גם כשהייתי בתת משקל זה היה נראה לי שמן מדי כדי להיות ראויה בכלל לטיפול, הצלחתי איכשהו להתגבר על הבושה כי איפשהו עמוק ידעתי שמה שאני רואה כשמנה, העולם לא רואה ככה. ואי אפשר להתווכח עם מספרים ונתונים, זה הקל עליי... ועכשיו, עכשיו אני כבר ממש סובלת, לא מצליחה לשלוט בעצמי, המשקל לגמרי תקין, אפילו עליתי קצת מאז שעזבתי את הטעוד...

שלום לכולן, מה שלומכן? אני קוראת פה כבר המון זמן ואף פעם לא העזתי לשתף או להגיב, אבל עכשיו תפסתי קצת אומץ :/ אני בת 26, לפני משהו כמו שנתיים שלוש התחלתי דיאטה לבד, התחלתי בצורה יחסית מאוזנת ולאט לאט צמצמתי יותר ויותר.. אכלתי כל יום כמות מאוד מצומצמת של קלוריות וכל יום אותו הדבר. זה היה לי כל כך קל, הרגשתי על גג העולם, שפיצחתי את הנוסחא. המשקל ירד במהירות והרגשתי נפלא, התחלתי לקבל מחמאות מכולם, עלה לי קצת הביטחון העצמי. הבנתי שאפשר לאכול ממש מעט ועדיין לתפקד כל עוד אני מעסיקה את עצמי מבוקר עד לילה. לאט לאט זה התחיל להשתלט לי על הכל, העוד...