ד Edit משהו שכתבתי באחת מקבוצות הוידויים בפייסבוק ורציתי לשתף גם פה שלום, אני ש', אות בדוייה לשם בדוי. מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי בצד, לא שייך – לא בבית או במשפחה הרחבה, לא באף מסגרת – חינוכית או אחרת – שהייתי בה, מהגן ועד האוניברסיטה היום, מהתנדבויות ועד מקומות עבודה, תמיד הרגשתי לא שייך. זה לא שהייתי בודד… כלומר, תמיד הרגשתי בודד, לא משנה מי האנשים שהיו סביבי, אבל כמעט תמיד היו אנשים סביבי. כזה אני – אדם שמאוד נחמד להיות בסביבתו – מצחיק, חכם, דיי ספונטני, מכבד, אמפתי… כל התכונות האלה שיש באנשים שנחמד להיות בסביבתם. אך על אף ולמרות הכל, תמיד הרגשתי לא שייך. כאילו העולם, או יותר נכון האנשים בו, מתנהעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 6 תגובות משהו שכתבתי באחת מקבוצות הוידויים בפייסבוק ורציתי לשתף גם פה תוכן<p>שלום, אני ש',<br /> אות בדוייה לשם בדוי.<br /> מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי בצד, לא שייך – לא בבית או במשפחה הרחבה, לא באף מסגרת – חינוכית או אחרת – שהייתי בה, מהגן ועד האוניברסיטה היום, מהתנדבויות ועד מקומות עבודה, תמיד הרגשתי לא שייך.<br /> זה לא שהייתי בודד… כלומר, תמיד הרגשתי בודד, לא משנה מי האנשים שהיו סביבי, אבל כמעט תמיד היו אנשים סביבי. כזה אני – אדם שמאוד נחמד להיות בסביבתו – מצחיק, חכם, דיי ספונטני, מכבד, אמפתי… כל התכונות האלה שיש באנשים שנחמד להיות בסביבתם.<br /> אך על אף ולמרות הכל, תמיד הרגשתי לא שייך. כאילו העולם, או יותר נכון האנשים בו, מתנהלים וחיים את חייהם על פי אמות מידה ומוסר שאני לא שותף להן. נטע זר בעולם מוזר.<br /> לא משנה מה היה סוג האנשים שהיו סביבי, בין אם הם בני גילי ובין אם לאו, בין אם הם גברים או נשים או כל הגדרת מגדר אחרת שהיא, דתיים יותר ודתיים פחות, חילוניים יותר וחילוניים פחות, יהודים ושאינם – תמיד הרגשתי לא שייך. מין בור כזה של בדידות ששום דבר לא מצליח למלא. ולא שבאתי להלין על משפחתי וחבריי הקרובים, אני אוהב אותם, או לפחות את רובם, באמת ובתמים. אבל תמיד הרגשתי לא שייך.<br /> אז במשפחה המגוונת שלי כל אחד ניסה למשוך אותי לכיוון שלו אז בסוף הייתי במרכז, אבל מנותק מכולם, וביסודי עשו עליי חרם אלים במשך שנים, כך שגם שם הייתי במרכז, אבל מנותק מכולם.<br /> בחטיבה החלטתי למחוק את העבר, אז ניסיתי להפוך את עצמי לדומה לכל השאר – משימה קשה לאחד שמראש מרגיש שונה. וברוך ה' הייתה שם הצלחה קטנה, פתאום היו לי כמה חברים, היה עם מי לדבר, אבל הבדידות לא פגה. ובישיבה התיכונית כמעט אותו סיפור… כמעט, כי עכשיו היו כבר יותר חברים, אבל הבדידות לא עזבה. וכך זה המשיך בכל מסגרת אחרת… הרבה חברים ובדידות שגדלה.<br /> זו כנראה האירוניה הכי גדולה שיש בבדידות. לא משנה כמה אנשים יש סביבך, ולא משנה כמה הם אוהבים, ככל שיש יותר הבדידות גודלת בהתאם…<br /> אני יודע, האשמים העיקריים פה הם הדיכאון שאני לא זוכר חיים בלעדיו, והאובדנות שבאה איתו יד ביד. ואולי קצת החרדות, אבל פחות.<br /> אז מה הפואנטה אתם שואלים…<br /> הפואנטה היא שאני לא יודע איפה אמצא מישהי שמסוגלת להכיל את כל זה. 20 ומשהו שנים על הכדור הזה ועוד לא מצאתי מישהי שנראה לי שיכולה. ולא שלא התאהבתי – קרה כבר לא מעט פעמים – אבל כמעט תמיד זה נבע ממקום שטחי וייאוש, כי בשלב מסויים כבר נמאס מהבדידות.<br /> זה לא היה המענה…<br /> ולסיום, משהו קטן ממני לעולם לגבי דיכאון…<br /> זו מחלה, כמו כל מחלה אחרת. היא אולי פוגעת במוח וברגש, להבדיל ממחלות אחרות, אבל בסופו של דבר היא מחלה. אז אנא מכן, אל תצבעו אותנו (אותי ואת אחיי ואחיותיי לסבל) בשחור. אנחנו לא רק הדיכאון. אנחנו אנשים שלצערם לא שפר עליהם מזלם והם צריכים להתמודד עם מחלה קשה שלפעמים גם לא עוזבת, אבל היא רק חלק מאיתנו, גם אם ברגעים הקשים זה יראה לכם כאילו אין בפנים שום דבר אחר.</p> <p>באהבה, ש'.<br /> אות בדוייה לשם בדוי.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה