הדיכאון שלי הוא כמו דבק.
ואין לי יותר תקווה.
אני פשוט רוצה להיעלם , לא להיות פה יותר.
אני עולה על האופניים ורגעי הסכנה אלו הרגעים היחידים שאני מרגישה חיה.
כואב לי כל הגוף מין כאב עמום כזה , כאילו שהגוף שלי כבר ויתר
אבל גם אני מאחלת לעצמי תאונות ומחלות , אז בעצם מי נשאר להילחם?
כשאני לבד אני מרגישה שאני צריכה תשומת לב וחברים,
כשאני עם חברים אני מרגישה שאני צריכה להיות לבד כי לא כייף איתי.
אז אני עושה סמים כדי להיות מסוגלת לחייך ולצחוק ולהרגיש משהו בכל זאת.
חרדות עולות ובאות כל רגע יש לי מחשבה יותר מפחידה ומלחיצה מהשנייה….
הטיפול לא עוז