מבקשת המלצות לפסיכיאטר או עדיף אפילו פסיכיאטרית, בתל אביב
מחפשת לא רק המלצות של כדורים אלא גם מישהוי שקודם כל תהיה בן אדם ולא רובוט שמחלק תרופות.
תודה
-
4 תגובות
הדיכאון שלי הוא כמו דבק.
ואין לי יותר תקווה.
אני פשוט רוצה להיעלם , לא להיות פה יותר.
אני עולה על האופניים ורגעי הסכנה אלו הרגעים היחידים שאני מרגישה חיה.
כואב לי כל הגוף מין כאב עמום כזה , כאילו שהגוף שלי כבר ויתר
אבל גם אני מאחלת לעצמי תאונות ומחלות , אז בעצם מי נשאר להילחם?
כשאני לבד אני מרגישה שאני צריכה תשומת לב וחברים,
כשאני עם חברים אני מרגישה שאני צריכה להיות לבד כי לא כייף איתי.
אז אני עושה סמים כדי להיות מסוגלת לחייך ולצחוק ולהרגיש משהו בכל זאת.
חרדות עולות ובאות כל רגע יש לי מחשבה יותר מפחידה ומלחיצה מהשנייה....
ה
-
8 תגובות
שלא הייתי באתר... והנה חזרתי היום . משהו שחזק ממני גורם לי לכתוב את מה שאני מרגישה בתקווה לשחרר קצת את הסבל.
אני לא יודעת מה קורה לי, איבדתי את המרכז שלי...
אין רוח במפרשים. אני מתעוררת כל יום בצהריים...
זה כאילו שרוח החיים לא נמצאת איתי... חוסר במוטיבציה להצליח, לכבש את החיים, לחלום, ולהגשים...
אני לא מסוגלת לחשוב על העתיד שלי בכלל.
זה מפחיד אותי בטירוף. מסיימת עכשיו שנה ג בתואר ועולה לשנה ד... ואחכ החיים מתחילים ואני מרגישה עדיין ילדה.
בת 27 ועדיין רווקה, עדיין שק חבטות, מה שנשאר מהלב שלי כבר לא מספיק כדי להרגיש אהבה שוב.
ולמ
-
12 תגובות
אז מה עדיף לי? הבועה הזאת שגורמת לי להיות מנומנמת? או הרגשות שעולים ודורסים כל היגיון?
בקרוב אגיע לפגישה עם הפסיכיאטר אחרי חצי שנה של ציפרלקס,
פגישה שאחריה אתחיל להפחית את המינון כדי שבסוף אוכל להפסיק לחלוטין את התרופה...
וכן אני מפחדת. באתי לכתוב למה אבל תמיד תהייה סיבה לפחד או להגיד שזה לא הזמן המתאים...
יהיה לי ליווי מקצועי ואת זה אני יודעת שחייבת. ועדיין כשיש לי את המשברים הקטנים האלה שאני כבר בקושי רואה-
פתאום בכי בלתי נשלט, פתאום נפילת מתח, פתאום תחושת ריקנות תהומית באמצע החיים,
אני מפחדת שהכל יחזור אליי בבום. עד שהתאזנתי.
-
4 תגובות
אני תוהה אם זה כי חזרתי ללימודים ואני עסוקה
או שאני מרגישה קצת יותר מסוגלת להתמודד עם החיים שלי.
אז התחלתי טיפול חדש.. אחרי קצת בירור הבנתי שמדובר בשיטת גרינברג.
הלכתי בלי ציפיות ובלי יותר מדיי מחשבות.
פשוט לזרום עם מה שקורה.
וזה לא היה פשוט האמת..הוצפתי בבכי על הפגישה הראשונה.
אבל מאז התחלתי לשים לב לגוף שלי. לעובדה שאני נועלת את הלסת כל הזמן. חורקת שיניים? מעולם לא שמתי לב לזה. והתחלתי לקשר את הרגשות שלי להתנהגות הגופנית שלי. לאיך אני הולכת, יושבת, נושמת...
ורואה איך כל המנגנונים קשורים זה לזה, כמה הגוף והנפש זה אותו הדבר. וע
שומעת אנשים צוחקים בחוץ ברחוב...
ואני יושבת במיטה מתוסכלת.
שוב נופלת עליי תחושה קשה- של בדידות תהומית. של חוסר באהבה.
נמאס לי להיות לבד.
נמאס לי להרגיש שאני לא שווה כלום...
נמאס לי לעשות מאמצים, ולהתאכזב...
אני מרגישה כמו ילדה ולא כמו אישה.
ילדה, שלא יודעת כלום.
למה הביטחון שלי תמיד תלוי באדם אחר? בגבר?
כאילו שאם אין מישהו שאוהב אותי, אני לא קיימת.
ניסיתי לעשות תרגיל עם עצמי, לנסות להסתכל לאנשים בעיניים. בכוח. גם כשאני רוצה להסיר את המבט ולהשפיל את העיניים למדרכה. להתחיל בקטנה, עם אנשים ברחוב, וככה גם בבר, וככה גם בבית קפה
-
12 תגובות
התחילה תקופה כל כך טובה ומלאה בשינויים אבל משהו בתוכי דוחק אותי למטה וממלא לי את החזה במועקה.
אתמול ממש בכיתי אחרי פליטת פה של חבר טוב,
כי זה ישב על נקודה רגישה. שאני לבד ואין לי זוגיות ואין לי אף אחד.
וראיתי את האקס ולא הצלחתי להתמודד עם זה. האקס שחשבתי שאני אהייה איתו לנצח ואגדל איתו ילדים.
פשוט זה היה כאילו נתקעה לי עצם בגרון והדמעות היו בעיניים. ככה כל הערב.
יושב מולי. מתעלם.... אחרי שהיינו הכי קרובים שאפשר.!!!! האינטימיות הכי מטורפת שהייתה לי עם מישהו.
וכל החודשים האחרונים ידעתי שזה הולך לקרות מתישהו אבל זה תמיד כמעט קרה.
מרגישה נורא.
מרגישה שהכל באשמתי.
מרגישה שהחיים שלי זה כישלון אחרי כישלון.
מרגישה שלא ייצא ממני כלום.
מרגישה שרק בא לי לבכות.
מרגישה שאני מרגישה יותר מידי.
מרגישה שאני הולכת במעגלים ולא מתקדמת לשום מקום.
מרגישה שאף אחד בחיים לא ירצה אותי.
מרגישה מכוערת.
מרגישה דפוקה במוח.
מרגישה שבא לי לגמור את זה כבר.
ואני לא מבינה איך נפלתי שוב לתהום..........
-
14 תגובות
מדהים איך עם כל ההתחדשות והתהליך והשינוי,
עדיין יש אנשים שיכולים לגרום לי להרגיש שאני חוזרת לאחור.
ואני מנסה להגיד לעצמי- לא. זאת אני. ואני עומדת מאחורי הבחירות שלי, ואני אחראית. אבל בכמה מילים אני שוב מתרסקת... כמה מילים שפוגעות ומחלחלות, ושוב, אני משליכה על עצמי ועל כל הבעיות שלי.
יש לי בעיות בעבודה... יש לי קולגה שלאחרונה מונתה לתפקיד שהיא אחראית עליי. מהרגע שנהיה לה כוח בידיים היא התחילה להתעמר בי, היא לא מפסיקה לומר לי שאני לא אחראית, ולא בוגרת, מערערת לי את כל הביטחון, תופסת אותי על כל דבר מציקה לי ומתעללת בי... היא עשתה לי ש
שום דבר לא מושלם.
זה לא שהחיים מדהימים והחיוך לא יורד מהפרצוף.
אבל אין דבר כזה... גם אצל האדם הבריא ביותר והשמח ביותר.
העובדה שאני מרגישה חייה סוף סוף, מספקת אותי כרגע. פתאום יש דברים שאני עושה שכבר לא מלחיצים אותי.
אני מרגישה שיצאתי מהחושך אל האור. מהמרתף החשוך המדכא אל מקום חדש שמלא צבעים.
מהבידוד הנוראי שעברתי, אל חיים חדשים שמלאים באנשים.
אבל יש רגעים שאני תופסת את עצמי ופתאום קולטת כמה השתנתי.
ואני מנסה לשים לב, וזה מהדברים הכי קטנים-
פתאום לנסוע באוטובוס זה לא נורא. פתאום לשבת לבד על הבר כי התעייפתי מלרקוד זה לא מלחיץ
-
16 תגובות
זהו, אני משוחררת מבית ההורים. פעם ראשונה. הגעתי, הלכנו לים, לראות את השקיעה.
והרגשתי איך איזשהוא סלע שהיה לוחץ לי על הריאות נעלם לו.
ממש, כאילו, הרגשתי איך פיזית ירד ממני עול נורא.
זה זמני, אומנם, אבל מכאן אני לא חוזרת לשם יותר לעולם.
כל השבועיים האחרונים היו מלאי משמעות עבורי, ממש אווירה שהרגשתי סביבי בכל שיחה ובכל מקום.
דברים שמשתנים, דברים קוסמיים שמשתנים. קשה לי להסביר אבל ממש הרגשתי לפני שינוי ענק- כאילו עוד רגע זה קורה והכל ישתנה.
ואז הלכתי לטיפול אצל המסאגיסטית שלי, וסיפרתי לה קצת על התחושות
והיא אמרה לי שאני פשוט מפספסת
-
11 תגובות
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מוצפת בטירוף!!! לא חוויתי חוויה כזאת מעולם!
לא נרדמתי עד 4 בבוקר מרוב מחשבות. ואחרי 4 שעות שינה, אני עדיין חושבת רק על זה.
נפגשתי אתמול עם מתקשר נומרולוג ופותח בטארוט.... אני לא אספר כל מה שהיה במפגש ומה הוא אמר לי רק שכל דבר היה מדוייק ברמות מדהימות...
השאיר אותי עם דמעות בעיניים. ירה את התחושות שלו עליי כמו חיצים. וכל דבר שהוא אמר היה מטורף מכמה שהוא נכון.
הוא ידע שאני לוקחת ציפרלקס ולא אמרתי כלום. ואמר לי להפסיק מייד. הוא אמר לי שאני בכלל לא בדיכאון, שזה לא שלי, שאני מכניסה את עצמי לזה וסתם חבל.