אז מה עדיף לי? הבועה הזאת שגורמת לי להיות מנומנמת? או הרגשות שעולים ודורסים כל היגיון?
בקרוב אגיע לפגישה עם הפסיכיאטר אחרי חצי שנה של ציפרלקס,
פגישה שאחריה אתחיל להפחית את המינון כדי שבסוף אוכל להפסיק לחלוטין את התרופה…
וכן אני מפחדת. באתי לכתוב למה אבל תמיד תהייה סיבה לפחד או להגיד שזה לא הזמן המתאים…
יהיה לי ליווי מקצועי ואת זה אני יודעת שחייבת. ועדיין כשיש לי את המשברים הקטנים האלה שאני כבר בקושי רואה-
פתאום בכי בלתי נשלט, פתאום נפילת מתח, פתאום תחושת ריקנות תהומית באמצע החיים,
אני מפחדת שהכל יחזור אליי בבום. עד שהתאזנתי. ואין ספק