שומעת אנשים צוחקים בחוץ ברחוב…
ואני יושבת במיטה מתוסכלת.
שוב נופלת עליי תחושה קשה- של בדידות תהומית. של חוסר באהבה.
נמאס לי להיות לבד.
נמאס לי להרגיש שאני לא שווה כלום…
נמאס לי לעשות מאמצים, ולהתאכזב…
אני מרגישה כמו ילדה ולא כמו אישה.
ילדה, שלא יודעת כלום.
למה הביטחון שלי תמיד תלוי באדם אחר? בגבר?
כאילו שאם אין מישהו שאוהב אותי, אני לא קיימת.

ניסיתי לעשות תרגיל עם עצמי, לנסות להסתכל לאנשים בעיניים. בכוח. גם כשאני רוצה להסיר את המבט ולהשפיל את העיניים למדרכה. להתחיל בקטנה, עם אנשים ברחוב, וככה גם בבר, וככה גם בבית קפה, ובאוטובוס…
כי כב