ושוב אני אוכלת ממתוק ועד מלוח, מבשר ועד חלב ושותה מלא מים עד שהבטן שלי מתפוצצת מכאב. ואז מתמרמרת ומקיאה, מקיאה בכדי להקל על עצמי בדרך שאני הכי אוהבת ומכירה. אני בקושי מסוגלת לכתוב לחברה היחידה שיודעת עליי ועל הבולימיה שזה קורה שוב. אז פתאום אני משקרת שהכל נהדר כשהכל בכלל מדורדר. אני לא מבינה מה זה הצורך הזה שלי לאכול כל מה שנמצא מולי ואז להקיא את הכל. אני לא מצליחה להתאזן ולאכול נכון אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה בשגרת היום יום. ושוב אין לי אפילו פנאי למחשבה על זה כי רוב הזמן אני אוכלת מקיאה וישנה. אתם יודעים קראתי פעם ששינה זה שורף