בולמית ואנורקסית

מדמיינת לעצמי שאני נכנסת לחדר האמבטיה שלי, בוהה במראה בהשתקפות שאני מתעבת. הלב שלי נאבק לא לעצור, מניחים אותי על הרצפה הלבנה, הדופק שלי ממשיך להאיץ כמו לשפוך את הג 'ינס שלי, כמו לשפשף את החולצה מעליי ומעל הראש וכמו להחליק את הגרביים מפניי הרגליים. אני בעצבנות משלבת את הידיים שלי יחד, משעינה רגל אחת על פני השטח הקרים והמוכרים ובוהה בתקרה, עוצמת את העיניים, שואפת נשימה עמוקה שנייה אחת, שתי שניות, שלוש שניות ומרשה לעצמי להסתכל למטה, לאחר חודשים של עבודה קשה שלי, את המתח שלי, המאבק שלי. נשארו לי עוד 182 ימים להגיע ליעד, מספר שנמצא במרחק אעוד...

אני מקולקלת והמראה מעוותת אני שוב מסתכלת ורואה הכל שומן. נשארת בחשיכה וממשיכה להתייסר עכשיו אני מבחינה שהכל פתאום עקום. אין לי חיוך והראש מלא בבעיות כבר לא מסתכלת על הצג של המשקל כי מפחדת מפחדת לראות את האמת. איך מישו יאהב כשאני לא אוהבת אף אחד? המבט שלי כלכך מקולקל כבר כמה חודשים ואני שוב בוחנת בי את הפגמים. אנשים כלכך טיפשים קובעים לי מה לאכול ומה לא אם אני שמנה או פרה חפרתי לי בור בגלל הטיפשים של בדידות וחוסר ביטחון מרגישה כלכך לבד והעיינים מתנפלות ובוחנות ומבפנים מתה ומבחוץ מנסה לפחות לחיות. מסתכלת מלמעעוד...

אני שקועה בתוך האנורקסיה והבולמיה חזק אני רוצה להחלים אבל לא מצליחה אני רעבה לאוכל אבל לא מסוגלת לאכול גם אם אני אוכלת אני מקיאה איבדתי את עצמי כל כך כבר זה כמו להגיע לסוף של חול טובעני זה כמו לעלות להר לעצור באמצע ולתת לעצמך להתגלגל ויהיה מה שיהיה כל הזמן חשבתי שיהיה לי כל כך קל ואמרתי שלא ידאגו לי ושאני בסדר ושאני רק מרזה 30-40 קילו וחוזרת לעצמי והכל יהיה בסדר ועכשיו איפה האנשים האלה שידאגו ושישאלו אם אני בסדר שיעזרו לי שיראו שאני זועקת לעזרה למה אף אחד לא רואה אותי ולמה אני לא מצליחה להילחם בהפרעה!!??!???

אני כל הזמן מנסה את הכי טוב שלי אבל לא מצליחה, אני מקבלת מה שאני רוצה אבל לא מה שאני צריכה. אני מרגישה כל כך עייפה אבל לא יכולה לישון, אני נתקעת בתסבוכות והדמעות זולגות על פניי. מתי יגיע הסוף ודי? אני מאבדת דברים ולא מוצאת להם מחליפים, אני אוהבת מישו אבל האהבה מתבזבזת יותר. כל מה שאני עושה אני מקלקלת אוף לא יכול להיות יותר גרוע מזה. נמאס לי לחיות בתוך העושר כשחסר לי אושר, ניסיתי לסלוח אבל לא מצליחה לא נשאר לי כלום אני רק מרגישה את החולשה. האורות דולקים ברחוב כל הדרך הביתה ומציתים את עצמותיי, ואני? מי אני בכלל?? מבפנים מעוד...

: דיכאון יקר, אתה תמיד נמצא שם ומחכה רק להתפרץ ברגע שהעצב זולג טיפה למוחי, אתה תמיד גורם לי לחשוב מחשבות אובדניות והרסניות. אתה עושה לי חשק לפגוע בעצמי כי אכלתי משו וזה נחשב לרע. אתה גורם לי להרגיש בדידות ושנאה, ואתה מוריד לי את הביטחון בכל יום ושעה. אתה מרחיק אותי מכולם ומצלק אותי מבחוץ ומבפנים, חחחח נשמע דפוק הא? בתכלס כל החיים האלה דפוקים כל יום חוזר על עצמו בדיוק כמו שנכתב שם למעלה ולפעמים משתנה התסריט שנכתב מראש שהחיים לא יהיו כל כך משעממים. כל כך קר לי כאן לבד, מנסה שלא לבכות אבל הדמעות פשוט מתפרצות. הבטן מקרקרת ואני סותמת, סותעוד...

אי פעם בכיתם בגלל שאתם זה אתם? אני שונאת את עצמי בכל יום, אני רעבה אבל אני לא יכולה לאכול, אני עייפה אבל אני לא יכולה לישון, אני עצובה אבל אני לא יכולה לבכות, אני אומרת שהכל בסדר אבל פשוט די ! אני רוצה את המשקל שלי נמוך כמו ההערכה העצמית הראש שלי מלא רק הבטן שלי לא, הדבר היחיד שאני עושה זה להרוג את עצמי מבפנים ואם לא יהיה כלום מבפנים אז בשביל מה לחיות? אני לא מספרת יותר לאף אחד על הפרעת האכילה שלי כי אף אחד לא באמת מבין וברוב המקרים הם חושבים אם אני אנורקסית או בולמית אז למה אני לא רזה יותר. אני תמיד שואלת איך אני יכולה לברוח מעצמי?עוד...

במשך 14 שנים הייתי ילדה רגילה 14 שנים של שמחה, אושר, בריאות, אהבה וחוסר דאגה. בראש ובראשונה אמרתי שאנלא רעבה ואחריי כמה זמן פשוט התרגלתי לזה אני מניחה. יותר ויותר חשבתי מה יקרה אם אני לא אוכל ארוחת בוקר צהריים ואפילו ערב כבר לא היה אכפת לי מהטעויות אין לי באמת חברות, כל מה שאכפת לי ממנו זה רק להעביר יום נוסף בלי לאכול. אני לא בדיוק בטוחה למה זה קרה דווקא לי ואתם יודעים? אני אפילו לא אוהבת את עצמי. אני לא רוצה שייראו אותי איך שאני רואה את עצמי !! תמיד שאכלתי משו אז אני מרגישה שעשיתי משו רע כל כך נאבדתי ואני מרגישה לבד אני לא יודעת לעוד...

הלילה לא נגמר והיום לא מגיע ולמה כל כל קשה לחיות בעולם הזה? צעקתי להרים אף אחד לא שמע חיכיתי וחיכיתי ואיש לא בא, רוצה להתתעורר מהחלום המשוגע הזה כי כל מה שאומרים הוא שקר. טיילתי על האדמה וליבי ומוחי לא יודעים מנוח, חלומותיי אמיתיים והאמת שלי היא שקר, והניסיון לשלוט בעצמי כי שליטה עצמית היא איכות שמבדילה את החזקים לשרוד. ורק אני שומעת את זה מהדהד במוחי ״שום דבר לא טעים כמו רזה מרגיש״ ובגוף כמו בפיסול השלמות לא מושגת כאשר אין מה להוסיף אבל כאשר אין דבר שנותר לקחת, ואני בסך הכל רוצה גוף עם קצוות חדים.. אבל רק עוד כמה קילוגרמים עד שאני אהעוד...

אז הרבה זמן שפה לא כתבתי ניסיתי להתאושש אבל בקושי הצלחתי , אז אולי אהבתי אותך יותר מידי מצטערת שלא הייתי זאת שתגיד לך הכל בפנים ושלא שיחקתי איתך יותר משחקים אנלא מאלה שרואות בזה טעם לחיים , אני מאלה שיצחיקו אותך בכל הפעמים אפילו כשכבר אין טעם לחיים. אתה נתת לי סיבה במשך 3 חודשים לקום מוקדם ואיך לחייך , לשים זין על כולם ואיך לדעת להרגיש את הכל ולדעת שאיתך זה לשכוח את הכל. חשבתי שאתה אחד מיוחד זה ששונה מכולם ולא יכאיב לי לעולם אבל טעיתי והסתגרתי בחדר ואיך לא היית איתי כשהייתי לבד מול כולם ולא כעסתי עשיתי את עצמי שהבנתי , ואתה אפילו לא טעוד...

כבר עבר שבוע בלי להקיא אחרי כל ארוחה, הצלחתי והייתי גאה בעצמי כל כך אומנם הרעבתי את עצמי כמה פעמים אבל סוף סוף העברתי שבוע שלם בלי הקאות. והנה הגיע היום שוב המצב רוח שלי בדאון העברתי את הערב לבד ונהיה חוסר חשק לכלום אכלתי פיצה וסלט והרגשתי ממש רע עם עצמי ושוב צפו לי המחשבות על המשקל ופתאום ראיתי כל כך הרבה בנות רזות ויפות ומצאתי את עצמי עם הברכיים על הרצפה והפה מול האסלה והנה אני שוב פעם מקיאה, מקיאה את כל השומן, מקיאה את העלבון שבזבזתי כסף על שטות כסף שיכל להישמר לבגדים היפים שחלמתי עליהם שאקנה שארזה ואהיה כמו כל הבנות היפות האלה אבלעוד...

ושוב אני אוכלת ממתוק ועד מלוח, מבשר ועד חלב ושותה מלא מים עד שהבטן שלי מתפוצצת מכאב. ואז מתמרמרת ומקיאה, מקיאה בכדי להקל על עצמי בדרך שאני הכי אוהבת ומכירה. אני בקושי מסוגלת לכתוב לחברה היחידה שיודעת עליי ועל הבולימיה שזה קורה שוב. אז פתאום אני משקרת שהכל נהדר כשהכל בכלל מדורדר. אני לא מבינה מה זה הצורך הזה שלי לאכול כל מה שנמצא מולי ואז להקיא את הכל. אני לא מצליחה להתאזן ולאכול נכון אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה בשגרת היום יום. ושוב אין לי אפילו פנאי למחשבה על זה כי רוב הזמן אני אוכלת מקיאה וישנה. אתם יודעים קראתי פעם ששינה זה שורף עוד...

עושה את הכי טוב שלי אבל זה לא הכי טוב בעייני אחרים, מקבלת מה שאני רוצה אבל זה לא מה שאני באמת צריכה, והדמעות זולגות על פניי היפות והמתוקות אך מלאות גם הן בשומן, והלילה קר ועוד ארוך לפני, ואני עייפה אבל לא יכולה לישון אני מתחילה לחשוב שזה נגמר ואז נופלת לזה שוב. אופס פגעתי בעצמי שוב היום אני חושבת שאיבדתי את עצמי לגמרי ואני מרגישה לא בטוחה ובודדה הכל אצלי נהיה אפור ונאבד הטעם לקום בבוקר. אנשים אמיתיים באים בכל הצורות ובכל הגדלים אבל איך זה שתמיד שטפו לי את המוח שרזה זה יפה ושמן זה מכוער ובכלל למה העולם לא שווה וכל כך אכזר?