במשך 14 שנים הייתי ילדה רגילה
14 שנים של שמחה, אושר, בריאות, אהבה וחוסר דאגה.
בראש ובראשונה אמרתי שאנלא רעבה ואחריי כמה זמן פשוט התרגלתי לזה אני מניחה. יותר ויותר חשבתי מה יקרה אם אני לא אוכל ארוחת בוקר צהריים ואפילו ערב כבר לא היה אכפת לי מהטעויות אין לי באמת חברות, כל מה שאכפת לי ממנו זה רק להעביר יום נוסף בלי לאכול. אני לא בדיוק בטוחה למה זה קרה דווקא לי ואתם יודעים? אני אפילו לא אוהבת את עצמי. אני לא רוצה שייראו אותי איך שאני רואה את עצמי !!
תמיד שאכלתי משו אז אני מרגישה שעשיתי משו רע כל כך נאבדתי ואני מרגישה לבד אני לא יודעת למה