מתגעגעת לתחושת הריקנות שכל כך מילאה. לתחושת הריקנות שנתנה תחושה עילאית, כמו לרחף על ענן. לתחושת הריקנות שנתנה כל כך הרבה ביטחון, וגרמה להאמין שהדרך שיהיה טוב זאת היא. ועכשיו, מתרחקת משם, מתרחקת מההפרעה, המוח שכח את כל הסבל והרע שהיה גם אז ובטוח שהפתרון להכל זה לחזור לשם לתחושת הריקנות העילאית הזאת, כמו פנטזיה רחוקה. מתקשה לקבל את זה שיכול להיות גם טוב בלי ההפרעה, לא מבינה איך אני מצליחה להמשיך בלעדיה? למרות שזה מה שאני כל כך רוצה! לא יכולה להיות שלמה עם זה וככל שמתרחקת מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, שאני מובסת וחלשה. מרגישה שהן ניצחו,