לבחור נכון

היא מחפשת את המקום שתרגיש בטוחה. אז היא מרצה, נעמדת דום לכל בקשה, נבהלת מכל אי הבנה, והכל, הכל כדי להיות בטוחה. הכל חייב להסתדר, אסור לפשל היא חייבת לעמוד בציפיות כי אם לא, אם לא.. היא תשמט, העולם יקרוס והיא תשאר אבודה ללא כל אחיזה. היא לבד בתוך מלחמה, היא האויב, הרגשות הרצונות הצרכים, מי שהיא באמת הם האויב. צריך להכחיד אותו, להשתלט עליו , והכל, הכל כדי להיות בטוחה. היא רוצה לכעוס, לצעוק למה?! להתחנן שלא יעזבו אותה, שישארו שם גם אם לא בדיוק ניצחה במלחמה.

אחרי שנה וחצי בטיפול תזונתי, ביחד עם הצוות המטפל הגעתי לתחושה שכרגע הגעתי למקסימום שלי. שומרת על המשקל יעד כבר כמה חודשים, קצת פחות מפחדת משינויים.. יש עוד לאן לשאוף ומייחלת ליום שלא אהיה תלויה בתפריט, אבל לשלב שאני נמצאת בו כרגע זה בהחלט מספיק. לקראת הפגישות הכל היה צף, ובשאר הזמן הרגשתי שאני די משוחררת מהמחשבות. אז החלטנו על פרידה לבנתיים, הגיע הזמן שלי לנסות קצת לשחרר, ואני לגמרי שלמה עם ההחלטה הזאת. קצת מתרגשת, לא האמנתי שאגיע לרגע הזה בתחושה שלמה כזו. מרשה לעצמי קצת להיות גאה בעצמי, באמת שכמה חודשים אחורה הרגע הזה היה נראה בלתי אעוד...

איך משחררים? או יותר נכון איך משתחררים? אני על תפריט קבוע כבר כמה חודשים טובים, עד עכשיו שמר אותי על הטווח של המשקל יעד. אתמול פעם ראשונה שעברתי את הטווח בקילו ולא שיניתי כלום. אז ההגיון אומר שזה תנודות פיזיולוגיות וגם ככה אם לא הייתי יודעת את המספר זה לא שהרגשתי שונה. אבל... אם יש משהו שבטוח לא משתיק את ההפרעת אכילה זה היגיון. הראש שלי מתחרפן- מצד אחד לא רוצה לשנות כלום, מצד שני אני מרגישה שאני חייבת. מרגישה שכל דבר שהוא לא לצמצם כדי לחזור לטווח , הוא כישלון וחולשה. מתחננת שתשחרר אותי אני לא יכולה יותר.

מבולבלת. הקול הבריא כבר הרבה יותר חזק, למרות שאני במשקל שאני לא אוהבת- אני מבינה שקילו יותר קילו פחות זה לא באמת משנה, שזה כבר לא יכול לשרת כלום, מבינה שאני גם לא רוצה לא לאכול או לאכול פחות. אבל, מה אם זה לא החלטה שלי? איך מתמודדים עם הרעש והקולות רקע שגורמים לי להרגיש הכי חלשה, מובסת נכשלת? לפני שהקול הבריא התחזק הייתה אמת אחת ואף אחד לא ערער עליה. ועכשיו.. עכשיו מנסה להיאחז באמת אחרת, לבחור בחיים. הגוף והנפש כואבים מהמאבק, משכנעת את עצמי שלפחות אני לא לבד בזה, שזכיתי למטפלות מדהימות שיחזיקו איתי חזק עד שאצליח להיאחז, עד שאצליח עוד...

רק עכשיו מתחילה להבין ממה ההפרעת אכילה אפשרה לי להתעלם ומה איפשרה לא להרגיש. ואם זה איך שמרגישים אני מבינה למה הייתי חייבת למצוא דרך אחרת לחיות, או בעצם לשרוד. לא חשבתי שלצאת מזה יהיה קל, אבל גם לא חשבתי שזה יהיה כל כך רע ובלתי נסבל. הכל מציף, משתלט משתק בחיים לא הרגשתי כל כך רע. ואני אפילו לא יודעת להגיד למה אני מרגישה ככה? מה הסיבה? זה פשוט כמו ענן שחור משחור שיורד עלי ולא משחרר. אין אפשרות לחזור אחורה, השאלה מה מחכה מקדימה? ואם כל זה בכלל שווה את זה......

בלאגן. מרגישה בלאגן אחד גדול. כמו להיות באמצע הים לבד בסערה חזקה- הכל מתהפך ומציף. דברים שאני אוהבת פתאום כבר לא מעניינים אותי, תחושת כבדות וחשק לבהות בטלוויזיה כל היום. ותקופת מבחנים, חייבת להמשיך לתפקד ולהצליח אין אפשרות אחרת. מנסה להלחם בכל החזיתות ותוהה באיזה קרב אפסיד, ואם המלחמה בכלל שווה את זה.

כמעט שנה שהייתה מטרה להגיע למשקל יעד. כמעט שנה של עליות וירידות (תרתי משמע), שכנועים שזה מה שאני צריכה, שכל משקל נמוך יותר אני לא בריאה ולא יוותרו לי. לא שחשבתי שאגיע למשקל יעד והכל יהיה ורוד, אבל גם לא חשבתי שזה יהיה ככ בלתי נסבל. מנסה להגיד לעצמי שזה רק מספר- אבל גם אם עכשיו אני מבינה שיש דברים יותר עמוקים מאחורי זה, כל כך הרבה זמן למספר הזה הייתה משמעות ענקית. מלאת רגשות אשמה שאני לא מגיבה לסיטואציה, לא עושה כלום כדי לשנות את המצב. התחושה שכולם ניצחו, השיגו את מה שרצו ואני- אני רק יותר סובלת. אז זה סוף חלק אחד במסע, בקצה ההר ומרגישעוד...

פגישה אצל הדיאטנית אחרי חודש שלא נפגשנו, שבמהלכו הגעתי ליעד נבהלתי וצמצמתי.. בפגישה משא ומתן עם הדיאטנית על מה אחזיר ומה לא, היא רוצה הרבה אני פחות.. יצאתי משם והבנתי כמה זה הזוי ובייחוד היום. ביום ששומעים את הניצולים, רואים את הסרטים, קוראים את המכתבים נחשפים מעט לזוועות שלא ניתן לתפוס ומנסים קצת להתחבר למה שהיה שם. אנשים נלחמו על כל גרגר של אוכל ואני, אני נלחמת נגד כל גרגר של אוכל. לא בטוחה שהצלחתי להעביר את מה שאני מרגישה אבל היום הזה מדגיש לי כמה המחלה הזאת הזויה ונוראית- ניסיון נואש להלחם בצורך הכי בסיסי של יצור אנושי. ונשבעת שהעוד...

אבודה. שני ק"ג מהיעד, שני הק"מ האחרונים במרתון אמור להיות קל, עוד שניה בסוף אבל זה רק נהיה יותר קשה. כבר חשבתי שהקול הבריא שולט, שאולי קצת פחות אכפת לי מהמשקל, שאולי אני בסדר עם איך שזה מרגיש, שנגמרו המשחקים עם התפריט ושאני מצליחה לעמוד בו. ואז הגיעה עליה אחרי הרבה מאוד זמן עם משקל יציב שהתרגלתי והסתדרתי איתו (למרות שידעתי שנשאר עוד). והעליה היא הגיעה בדיוק שבוע אחרי תוספת שעשינו והכל התפוצץ לי בפנים. שוב הפחד והחרדה שעכשיו זה יוצא משליטה והמשקל רק ימשיך לעלות משתלטים (למרות שבראש אני יודעת שזה לא נכון), הבכי הכעס והבושה מציפים . נמאסעוד...

ונופלת ההבנה שכל זה היה שקר אחד גדול. כל מה שההפרעה הזאת איפשרה להרגיש זה שקר אחד גדול. נפלתי במלכודת... האמנתי לה... הלכתי אחריה בעניים עצומות בלי לשאול או לבדוק לאן היא מובילה. האמנתי לה שזאת הדרך להרגיש טוב, להרגיש שליטה, להרגיש מיוחדת ומנצחת. זאת הבנה קשה- מרגישה מובסת, מרומה, מאוכזבת.. מאוכזבת בעיקר מעצמי שהייתי מספיק חלשה כדי ליפול לזה.. והעליה הרבה יותר קשה מהנפילה..

מתגעגעת לתחושת הריקנות שכל כך מילאה. לתחושת הריקנות שנתנה תחושה עילאית, כמו לרחף על ענן. לתחושת הריקנות שנתנה כל כך הרבה ביטחון, וגרמה להאמין שהדרך שיהיה טוב זאת היא. ועכשיו, מתרחקת משם, מתרחקת מההפרעה, המוח שכח את כל הסבל והרע שהיה גם אז ובטוח שהפתרון להכל זה לחזור לשם לתחושת הריקנות העילאית הזאת, כמו פנטזיה רחוקה. מתקשה לקבל את זה שיכול להיות גם טוב בלי ההפרעה, לא מבינה איך אני מצליחה להמשיך בלעדיה? למרות שזה מה שאני כל כך רוצה! לא יכולה להיות שלמה עם זה וככל שמתרחקת מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, שאני מובסת וחלשה. מרגישה שהן ניצחו,עוד...