כשהדיכאון פוגש את אמא....

כמוני · 2019-03-28T18:02:48+02:00

לא, אמא שלי לא מתה חס וחלילה, אבל זה לא אומר שיש לי אמא. אמא שלי לכאורה לא החסירה ממני דבר, היא תמיד דאגה לי וסיפקה לי כל מה שרציתי או שהייתי צריכה. אבל דבר אחד היא כן החסירה ממני- אמא. הרי בגאווה היא סיפרה לי: "אותך כולם גידלו. כולם היו סביבך וטיפלו בך.." ואני רציתי אחת. רק אחת. רציתי אמא. אמא שאכפת לה, אמא שדואגת, אמא תומכת, עוזרת וזו שרצה לכל מי שרק צריך, זו שכולם כל הזמן מדברים עליה ואני אף פעם לא חוויתי על מה לעזאזל כולם מדברים. אמא שלי גידלה אותי בהמון אהבה ודאגה, אבל משהו היה חסר שם... שלווה, עוגן, ביטחון.. אולי הייתי תחליף למשהו. והיא לא היתה מרוצה מהתחליף הזה. ואני לא מאשימה אותה! הייתי ילדה צווחנית, אגואיסטית, נלחמתי בכולם, עניתי לכולם מה שהיה לי על הלשון, שנאתי את עצמי. הרבה פעמים שהייתי זקוקה לשקט, הייתי נועלת את עצמי בחדר ולא יוצאת, לא עוזרת בבית, ולא עבר יום שלא קיבלנו טלפון מבית הספר על כמה שאני ילדה חרא. אז כן, הייתי ילדה חרא, אני מודה, ואני לא יכולה לצפות ממנה לאהוב אותי אם אפילו אני לא אהבתי את עצמי. היא לא הייתה שם בשבילי אף פעם, היא אף פעם לא שאלה אותי מה קרה ומה עובר עלי וזה נראה כאילו לא עניין אותה והיא התעלמה לחלוטין מכך שהבת שלה מייחלת למוות במשך תקופה כל כך ארוכה. לפעמים אני משתגעת איך זה לא עניין אותה? ואז אני מרגיעה את עצמי כי היא בכלל לא ידעה.. אז בעצם הכל בסדר, לא? מה זה משנה אם במשך שנים היא אפילו לא טרחה לשאול? וגם במקום לשאול, היא דאגה כל יום לספר לי כמה אני לא בסדר, כאילו אני לא יודעת כבר.. שנאתי את עצמי על כך שבגלל שהייתי ילדה שדואגת לעצמה, מסתדרת לבד, ולא אפשרתי קירבה, לאמא שלי כבר לא היה אכפת ממני, היא התרגלה לכך שאני מסתדרת, אני חתולת רחוב. תמיד הערכתי ואהבתי אותה בכל ליבי, גדלתי בסיסמאות: אין כמו משפחה, משפחה לפני הכל, דם סמיך ממים וכו'... הכחשתי את המציאות, לא הסכמתי שיאמרו מילה רעה על המשפחה המעוותת שלי. אבל מתישהו הפסקתי להתאמץ, וכשהיו חילוקי דעות וריבים הם אפילו קצת עברו את הגבול. לאט לאט התחלתי לפקוח את העיניים מהתרדמת שחייתי בה כל השנים. וגם כבר הפסקתי להתרגש מהם והתחלתי להתרגל לכך שבעצם היותי עצמאית, אני בודדה. נכון, אני נשמעת בת רעה, אולי אני בעצם כן כזו.. אבל אני לא רוצה אמא! אני כבר כל כך מאוכזבת, כל כך פגועה ממנה, מאנשים וכבר אין לי אמון באף אחד. אני לא חושבת שהיא יכולה פתאום אחרי כל כך הרבה שנים להיזכר בי ולהיות לצידי. הרי שהיה לי קשה עד עכשיו- מי היה בשבילי? אף אחד!! הייתי לבד. מאז ומתמיד אני לבד. אני לבד כי אני בוחרת להיות לבד, ואני גם מרגישה ככה. לפחות משהו אחד היא כן לימדה אותי- להרגיש לבד....... כשהייתי קטנה חשבתי שזה יעבור מתישהו, הייתי אומרת לעצמי: הרי כעת אני קטנה ואני צריכה אמא לצידי.. הייתי בטוחה שכשאגדל אני לא אצטרך אותה יותר.. אבל זה שקר, מסתבר שטעיתי... הגיע גיל שבעצמי הפכתי לאמא, ושם הייתי צריכה אותה יותר מתמיד.. וזהו השלב שהבנתי שאני צריכה אמא, לעזאזל אני צריכה נואשות אמא, ייחלתי לאמא שיהיה לה אכפת, שתתן לי חיבוק אימהי ותגיד לי שהכל בסדר והיא תהיה איתי לנצח בכל מצב, כשקשה לי, כשטוב לי, כשעצוב לי, כששמח לי. לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם כן הייתה לי אמא שהיה לה אכפת, אולי היה לי קצת פחות קשה אז, או היום.. אבל שוב, אמא יקרה, אני לא מאשימה אותך, אני מאשימה את עצמי בהכל, הייתי ילדה שסגרה את עצמה בגדר תיל, מי שיתקרב, יפצע. והרגלים קשה לשנות. אני מצטערת. למרות שאני יודעת שאף פעם לא היה לך אכפת ובטח גם לא יהיה, בכל זאת אני מבקשת סליחה על זה שאני כבר לא רוצה אותך, למרות שבטח לא ממש אכפת לך..