כמוני

בבקשה אני כבר לא יודעת מה לעשות.. הנפש לא יודעת מנוחה, יום יום שעה שעה סובלת מכאב נפשי ונאבקת לשרוד ולתפקד. אי אפשר ככה.... דיכאון קשה!!! במעקב פסיכיאטרי, לא מגיעה לאיזון תרופתי, מתוסכלת מזה!!! הטיפול הפסיכולוגי מוגבל ברמת הזמינות (זקוקה 24/7 להרגעה.. זה נוראי). מה עוד אפשר לעשות על מנת לעצור את הסבל הזה?? זה לא אמיתי....

לא, אמא שלי לא מתה חס וחלילה, אבל זה לא אומר שיש לי אמא. אמא שלי לכאורה לא החסירה ממני דבר, היא תמיד דאגה לי וסיפקה לי כל מה שרציתי או שהייתי צריכה. אבל דבר אחד היא כן החסירה ממני- אמא. הרי בגאווה היא סיפרה לי: "אותך כולם גידלו. כולם היו סביבך וטיפלו בך.." ואני רציתי אחת. רק אחת. רציתי אמא. אמא שאכפת לה, אמא שדואגת, אמא תומכת, עוזרת וזו שרצה לכל מי שרק צריך, זו שכולם כל הזמן מדברים עליה ואני אף פעם לא חוויתי על מה לעזאזל כולם מדברים. אמא שלי גידלה אותי בהמון אהבה ודאגה, אבל משהו היה חסר שם... שלווה, עוגן, ביטחון.. אולי הייתי תחלעוד...

הדיכאון שלי עקשן. כמוני. הרי הוא נדבק בי מבלי שבחרתי בו והפך להיות חלק ממני.. נלחמת בו כבר תקופה ארוכה. עושה הכל: טיפול תרופתי, טיפול פסיכותרפי, טיפול אלטרנטיבי.. מרגישה כמו שפן נסיונות, רק בשביל להפסיק עם הסבל היומיומי הנוראי הזה.. והוא.. בשלו. עקשן. איך ממשיכים מכאן כשהכל תקוע? כמה עוד אפשר להילחם? נמצאת במבוך ללא יציאה, אין לי כבר כוח!!!!!

די, לא יכולה יותר להרגיש את המועקה הזו שמכרסמת לי את הנשמה.... מתעוררת עם תחושה כבדה של כאב שאני כבר לא יכולה לשאת!!! סתם, בלי שום טריגר, פשוט מתעוררת כך. הגרון חנוק, הגוף זז לאט, הבדידות אוכלת אותי מבפנים, המחשבות רצות ומציפות את העצב, העלבון, הכעס, הפגיעות.. לא מצליחה לעצור אותן. מתרסקת בלי שליטה. הצורך שמישהו יציל אותי מהמקום הזה גובר ובא לי רק לצרוח... נלחמת בזה, רוצה כל כך לשנות, עושה דברים שעבדו לי פעם: שמתי מוזיקה, נכנסתי להתקלח, אומרת לעצמי שהיום יהיה יום טוב! וכלום... המאבק הזה עם עצמי להרגיש טוב ולחשוב חיובי רק מגבעוד...

היום התעוררתי כמו חיה פצועה. לא יודעת לאן אני בוחרת ללכת. מתחבאת בתוך עצמי, מדממת, מתחננת, משוועת לסגירה כלשהי... מוכנה לתקיפה.. חיה פצועה היא הכי מסוכנת. לא רק לעצמה אלא גם לסביבתה. נלחמת בדפוס האוטומט שלי: "תמות נפשי עם פלשתים".. כועסת על כולם, והכי עלי! מנסה לסלוח לעצמי על המקום שהגעתי אליו, שנכנעתי שוב לכאב שבתוכי.. ששוב שכנתי בחדרי הניתוח של הנשמה... ששוב רציתי רק להיעלם מכאן... אני אמא בעצמי ל2 ילדים ומוצאת את עצמי מזדקקת כמו ילדה בת 4 לאהבה, לתקווה, לגאולה מהדיכאון הזה שנדבק ולא מרפה.... מה עושים ברגעי החוסר אעוד...

בהצפה רגשית. שוב.. הכל קורס. כמה אפשר להילחם בתחנות רוח? חוויתי כל כך הרבה נטישות, סודות ובגידות, אין לי אמון באנשים! גם את המוות שמגיע תוך שניה ראיתי מול העיניים, אז גם ביקום כבר לא כל כך מאמינה... רק איך מפסיקים את הסבל הזה?? הדיכאון, הכאב הזה שמכרסם כל תא בגוף... כל כמה זמן מגיעה סופת טורנדו רגשית כזו שהורסת כל מה שנקרה בדרכה, קטע כזה... אף אחד לא יכול להכיל את השיט הזה שלי.. לא מצליחה לסנן את הפסולת הנפשית שנמצאת בתוכי, מתחילה להתהפך על כל העולם... אף אחד לא בא לי טוב. אבל את זה רק אני יודעת.. הרי נולדתי שורדת. לכאורה אני מתעוד...